מעריב 2004
בפרואר 1
רק ''חימום הקנה''
עמוס גלבוע
ממשלת ישראל עומדת להיכנס עכשיו לשלב החילופים הקשור ברון ארד. לא צריך להיות נביא גדול כדי להעריך, שהמחירים שיידרשו יהיו גבוהים בהרבה
מה היה המניע המרכזי להחלטתו של שרון לבצע את עסקת החילופים? שרון ענה על כך בעצמו: הערך היהודי של ''פדיון שבויים''. ואכן , חז''ל הפליגו בערכו של ערך זה והעמידו אותו בראש סולם הערכים היהודי, כ''מצוה רבה'', הקודמת להרבה מצוות אחרות.
מפליא לראות כיצד מאז ימי הביניים ועד לעת החדשה עסקו הקהילות היהודיות ב''פדיון שבויים'' יהודים: שבויי שלל מלחמות של עמי אירופה והמזרח-תיכון, שבויי שודדי ים וכיוצא בזה.
מגביות מיוחדות היו נערכות בכל קהילות אירופה על מנת לשלם בעבור פדיון השבויים, שפעמים הגיע מספרם לאלפים, ומיסים מיוחדים אף הוטלו לשם כך בקהילות. אין ספק, שהיה בכך משום גילוי סולידריות יהודית ערכית מהמעלה הראשונה.
אבל, חשוב לשים לב לשלוש נקודות הכרוכות בערך ''פדיון שבויים'':
ראשית , הערך הזה אינו מופיע בתנ''ך, ואף לא הוכר כמצווה בזמן בית שני. הוא מופיע לאחר חורבן הבית השני, שעה שהעם היהודי נעדר עצמאות מדינית ויכולת הגנה עצמית.
שנית, ''פדיון שבויים'' מתייחס לבני אדם חיים, ולא למתים. והטעם שניתן לכך היה ששבויים עלולים, חס וחלילה, להתנצר או להתאסלם, ובכל מקרה, הם עומדים בסכנת נפשות וסובלים ייסורי רעב וצמא, ויש על כן להצילם.
שלישית, הושם גבול להיקף הכספי שיש לשלם עבור פדיון השבויים. כבר במשנה נקבע ש''אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון עולם''.
בעברית בת ימינו הכוונה היא לכך שלא משלמים מחיר מופרז, לא פודים שבויים בכל מחיר. וההסבר שניתן לכך היה שאסור להרגיל את השובים (שתמיד היו הגויים) להרבות בלקיחת שבויים יהודים, ואסור להרגילם לדרישות מחיר מופרזות.
האם ראש ממשלתנו ער לעומק ההיסטורי של ערך ''פדיון שבויים'' ? איני יודע, אבל אני מפקפק אם באמת ערך זה, על סייגיו, היה נר לרגלי ראש הממשלה הנוכחי, או ראשי ממשלה אחרים, שעסקו בחילופי שבויים/חטופים.
להערכתי, שתי סיבות מרכזיות, הקשורות זו בזו ומזינות אחת את השנייה, עומדות מאחורי הנכונות של ממשלות ישראל לבצע עסקות חילופין שמחירן מופרז ביותר (בצד עצם העיקרון הערכי). האחת , הלחץ שמפעילות משפחות החטופים על ממשלת ישראל. זכותן המלאה של המשפחות להפעיל לחץ זה ולדרוש את שחרור היקרים להם מכל. אין על כך צל של הרהור וערעור. אבל, דומני שכשם שערך ''פדיון שבויים'' ייחד את יהודי הגולה, כך הלחץ של המשפחות במדינת ישראל מייחד את ישראל ממרבית המדינות בעולם.
השנייה, ממשלות ישראל נמסות מול הלחץ הזה (הלב היהודי הרחמן? ), והוא מהווה אצלן שיקול, שאינו נופל בחשיבותו משיקולים ממלכתיים טהורים של רווח והפסד.
ממשלת ישראל עומדת להיכנס עכשיו לשלב החילופים הקשור ברון ארד. לא צריך להיות נביא גדול על מנת להעריך, כי המחירים שיידרשו ממדינת ישראל יהיו כאלו, שעסקת ג'בריל הידועה לשמצה משנת 1985, תיראה לעומתם כמשחק ילדים.
כבר עכשיו אומר נסראללה, שידרוש את שחרור כל האסירים הפלשתינים המצויים בבתי הכלא הישראליים. לדעתי, זה רק ''חימום הקנה'', ומדינת ישראל תידרש בעתיד לוויתורים ככל שיעלו במוחו הפורה של נסראללה, ולו כעושה דברה של איראן. הוא הלא שומע את הקולות הבוקעים מישראל על נכונות ''לשלם כל מחיר'' עבור רון ארד, אז למה שבאמת לא ידרוש את זה?
ולכן, ראוי להזכיר לממשלתנו את הסיפור הידוע על הרבי מאיר בן ברוך (מהר''ם) מרוטנברג שבגרמניה, שהיה מגדולי הפוסקים של יהדות אשכנז במאה ה-13, שנלקח למאסר על ידי הקיסר.
כל הקהילות היהודיות אספו כסף על מנת לפדות את הרב היקר, אך הקיסר דרש עוד ועוד כספים. המהר''ם אסר על הקהילות לפדותו בסכומים המופרזים. ''אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן'', הוא ציטט ליהדות אשכנז את הכלל התלמודי. והוא לא נפדה, ומת במקום מאסרו.
זה מה שצריך להנחות את ממשלת ישראל, וזה מה שהיא חייבת להבהיר לכולם, בצורה הכי נחרצת וברורה.