ארכיון

הנחישות להשגת המטרה הובילה את שרון לוויתורים כואבים בעסקת השבויים. אם היה מגלה את אותה כמיהה גם לשלום, המטרה היתה מושגת

מעצם הגדרתה, אין עסקת שבויים שמחה. גם לא טובה. מדובר בעסקה, שבמסגרתה משוחררים מן הכלא אנשים שהיו ראויים לשבת בו עד מיצוי עונשם. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במחבלים, שניסו, ולעיתים גם הצליחו, לבצע או לסייע בביצוע פיגועים. ובכל זאת, כאשר בוחנים את עסקת השבויים הנוכחית, אפשר לומר שהיא הטובה ביותר האפשרית בתנאים הנוכחיים. גם האופן שבו נוהל המשא ומתן, לפחות עד כמה שידוע וגלוי, ראוי לציון, וניתן ללמוד ממנו דברים רבים לגבי יתרונו של משא ומתן על פני הפעלת כוח, גם עם הגרועים והאכזריים שבאויבינו.

ביסוד העסק כולו עומדת החלטה מנהיגותית של ראש הממשלה: החזרת גופות שלושת חיילי צה"ל ואלחנן טננבאום. לכאורה, מה העניין? מי לא היה רוצה להחזיר אותם הביתה. אלא שכאן בדיוק טמון ההבדל. לכמיהה הזו היה תרגום אופרטיבי. לא עוד אמירות מעורפלות בדבר מחויבות העם וכולי, אלא נכונות לפרוט את הכמיהה הזו ולהפכה למעשים.

השאלות שעמדו בפני שרון היו ברורות. המשחק הזה מכור מראש. המחיר ידוע. גם הכאב. גם הנכונות להתגבר על התנגדות גדולה מבית. עכשו נותרה השאלה, האם למרות הכל הולכים על המהלך. שרון החליט ללכת. כלומר, אם מנהיג יודע מה הוא רוצה, מבין את המחיר, מתלבט ומתחבט, אבל בסופו של דבר מחליט, אין דבר שאי אפשר להשיג. אז המשא ומתן קשה יותר, כיוון שהקווים האדומים נקבעו, אבל הוא תמיד בר ביצוע, כיוון שגם השאלה מה מוכנים לתת בתמורה, ידועה מראש.

שערו בנפשכם איפה היינו יכולים להיות היום, אילו את אותו כושר מנהיגות היה שרון מפעיל גם לגבי תהליך השלום, הן עם הפלשתינים והן עם סוריה. אילו ממשלת ישראל באמת היתה מחויבת לשלום, כפי שחשה מחויבת להחזרת שלושת החיילים והאזרח, כי אז היה המושג הערטילאי והמעורפל - הסדר שלוםמקבל ביטוי מעשי. הופך מסיסמה ריקה מתוכן, למשאת נפש אמיתית, שמחירה הכבד בצידה. כמו במשא ומתן עם נסראללה, גם במשא ומתן עם אסד הבן, המשחק מכור מראש. כולם יודעים בדיוק על מה צריך לוותר, בשביל להשיג את אותו הסדר שלום. הכאב ידוע מראש, התגמול ברור לחלוטין, אפילו כמה עשרות המטרים שליד הכנרת כבר אינם מהווים בעיה. מה שכן מהווה בעיה, זה שאין שום כמיהה להסדר שלום עם סוריה. ולא מפני שישבו ודנו בכובד ראש בסוגיה הזו, כפי שהדבר התרחש בעניין השבויים. סתם מפני שאין אומץ לב לקבל החלטה מנהיגותית כל כך מרחיקת לכת. כולה הסדר שלום. מה זה כל כך חשוב?

בוטה הרבה יותר היא סוגיית הסדר השלום עם הפלשתינים. גם שרון יודע שאין פתרון אחר, זולת חזרה פחות או יותר לגבולות67', עם תיקוני גבול קלים. ניתן - נקבל. לא ניתן - לא נקבל. איך שלא מסובבים את הדברים, זה הפרינציפ. ומאחר שאנחנו החזקים, אנחנו הם אלה שצריכים לתת. ממש כמו ב"דיל" האכזרי עם חיזבאללה.

מדינת ישראל החליטה ללכת בכל הכוח על סיומו "המוצלח" של המו"מ עם נסראללה. הכוח, במקרה הזה, הוא כוח מוסרי שמנהיג לוקח לעצמו. שרון, בניגוד לעצמו במרבית המקרים, החליט שהמעשה המוסרי מחייב תשלום כבד בעבור החזרת השבויים הביתה, גם בארונות.

שערו בנפשכם היכן היינו נמצאים היום, אילו היה האיש מחליט שהעמדה המוסרית, כמו גם הפרגמטית, מחייבת אותנו להסיר את שלטון הכיבוש מעל מיליוני בני אדם, ולסיים אחת ולתמיד את סכסוך הדמים בין שני העמים באמצעות משא ומתן. לא מלחמה. אבל הסדר שלום, בואו נודה על האמת, והסרת שלטון הכיבוש, איננו יעד שמחייב אדם כמו שרון לקבל הכרעה מוסרית, ולהחזיר סוף סוף את המדינה הזו אל נתיביה משכבר הימים. אל אזרחיה, ילדיה, הדור הצעיר שגדל בה.