מעריב 2004
ינואר 29
בכאב ובגאווה
אמנון דנקנר
את העסקה המתגשמת היום אי-אפשר לקבל אלא בתערובת מאוד גדולה, מורכבת וסותרת של רגשות. אנחנו נשמח עם בני משפחת טננבוים שלא חטאו והיכולים היום לחבק, אף כי לשעה קלה בלבד, את יקירם, ומצד שני נחרוק שן על האיש ונסיבותיו. ובכל זאת, יהיה לנו שייר שמחה גם בשבילו, כי בכל זאת, אף על פי שחטא, הוא פדוי שבי. אנחנו נזיל דמעה, אלא אם כן יקרה נס גדול, עם בני שלוש המשפחות שיקיריהן יושבו להן בארונות ואיתם ניאנח יחד בהקלה על כך שלפחות הותרו הספקות המענים.אנחנו נחרוק שן על המחיר הכבד, הכבד מנשוא כמעט שאנחנו משלמים תמורת החטופים החיים והמתים, ונהיה גם אפופי דאגה שמא השחרור הסיטונאי של מחבלים יביא בעקבותיו לגלים של פיגועים.
אנחנו נראה היום את מחזות השמחה בביירות ובדרום לבנון, בשטחים ובעולם הערבי, ונתפלץ ממש אל מול השייח' נסראללה שייהפך לגיבור היום. אנחנו נהיה מלאי גאווה בממשלתנו המקדשת את החיים ואת הדאגה למשפחות החללים ומוכנה לשלם כמעט כל מחיר על כך, אבל גם נרגיש כי הממשלה שלנו ואנחנו כולנו יצאנו לא מעט פראיירים מהמיקוח הקשה עם החיזבאללה.
אנחנו נזעם על הפקרתו של רון ארד, אבל נתפתה לחשוב כי אולי בכל זאת, בהמשך, יש סיכוי לדעת מה עלה בגורלו. גם וגם נרגיש לאורך כל היממה הזאת ולמחרת, גם וגם ושוב גם וגם ולא נדע את נפשנו. כולנו היינו קצת בעד העסקה הזאת וקצת נגדה, ורק בודדים מאיתנו התקשחו בעמדה מבוצרת אחת ואף הם, יש לחשוד, היו מעונים בספקות וברגשות סותרים עד שגיבשו את החלטתם החותכת.
זה לא יהיה יום שמח. אין כאן פדויי שבי שהלב יוצא אליהם ושנלכדו בתום לב ובשליחות האומה, כשהם יורדים מכבש המטוס לקול צהלת בני המשפחות. יש רק פדוי שבי אחד שרק משפחתו תאמץ אותו אל לבה. השאר, אלא אם כן נופתע הפתעה עצומה ומשמחת, לא יחייכו עוד, לא יחבקו את הוריהם ואחיהם, אלא יורדו בדומייה, בארונות עטופי דגלים, בעוד האומה כולה תרכין ראש ותדמע. יהיה עצוב בעיקרו של דבר, ויהיה מרגיז כשהמראות מעבר לגבול יראו לכולנו את החיים, הצוהלים, המתנפלים אל זרועות פשוטות ואת המתלהמים, המתייהרים, המבטיחים עוד דם וסבל ושכול.
אל מול מסכי הטלוויזיה תשב אומה חצויית לב שפעם אחת בראותה את השמחה בלבנון ובעולם הערבי תקפוץ אגרוף ותתחרט מרה על העסקה ופעם שנייה, כשתראה את המשפחות המקבלות את הארונות ויודעות כי יקיריהן מובאים לקבר ישראל סוף סוף, כשתראה אפילו את שמחתה של משפחת השבוי החי טננבוים, תזיל דמעה ותאמר, בכל זאת היה כדאי.
זה לא יעבור. גם הלילה נלך לישון חצויים, מעורבי רגשות, ובלילה נשאל את עצמנו בלי קול, מה כל זה אומר, שיש לנו חוזק מוסרי, או שתש כוחנו ואנחנו נחלשים וכוח עמידתנו פוחת.
ולא נדע עד המבחן הבא.