Ynet 2004
ינואר 25
עסקת אין בררה
סבר פלוצקר
עסקת החילופין עם חיזבאללה מחזקת את אחד האויבים המרים ביותר של ישראל, אך מנקודת ראות מוסרית, אף ממשלה לא הייתה מקבלת החלטה שונה
באוקטובר 2000 חטף חיזבאללה, ארגון טרור מוסלמי-לבנוני קנאי, שלושה חיילים ישראלים , במטרה לאלץ את ישראל לשחרר תמורתם שני בכירים לשעבר של הארגון, העצורים בבתי כלא בישראל (עובייד ודיראני). החיילים, בני אברהם, עומר סועאד ועדי אביטן, נרצחו ככל הנראה על-ידי שוביהם במהלך החטיפה או בסמוך לה. זמן מה לאחר מכן חטף חיזבאללה אזרח ישראלי, אלוף משנה במילואים אלחנן טננבוים, אף זאת במטרה לסחוט מישראל "חילופי שבויים".
ואכן, אתמול (שבת) השיג חיזבאללה את מבוקשו. העסקה סוכמה בתום תיווך גרמני מאומץ. עובייד ודיראני ואתם מאות אסירים פלסטינים ועשרות אסירים ערבים אחרים ישוחררו מבתי כלא בישראל בתמורה לשחרור האזרח טננבוים והבאתן ארצה של גופות שלושת החיילים שנרצחו.
ישראל הוכיחה כי מול חיזבאללה היא מבינה בעיקר את שפת הכוח. ראשי החיזבאללה יוכלו להשתבח בהישגיהם; במשא ומתן עם ישראל, מסתבר, חטיפות ורצח הם אמצעי סחיטה משתלמים ומועילים.
עסקת החילופים עם חיזבאללה היא לכן גרועה ופגומה. ואף על פי כן, היה הכרח לבצעה. זו עסקה מובהקת של "אין ברירה": ישראל כמדינה דמוקרטית אינה רשאית להפקיר את האזרח טננבוים לחסדי הרוצחים מחיזבאללה, ואינה יכולה להישאר אדישה לכאב משפחות החיילים הנרצחים. הסירוב לבצע את החילופים כלל לא בא בחשבון; המיקוח היה רק על המחיר, והמחיר שנקבע בסופו של דבר אינו גבוה מן הסביר. זהו מחיר מתקבל על הדעת: מרבית המועמדים לשחרור ממילא יושבים בבתי כלא ישראליים מכוח ההתמדה בלבד, בלא שכליאתם תשרת עוד את ביטחון ישראל.
את עובייד ודיראני צריך היה להחזיר ללבנון מזמן, לאחר שהסתבר כי חטיפתם אינה מקדמת את החיפושים אחר רון ארד, והימצאותם בכלא בישראל עלולה רק לשמש (כפי ששימשה בפועל) תמריץ לחיזבאללה לחטוף ישראלים כבני ערובה. את 400 הפלסטינים היוצאים לחירות לתוך שטחי הרשות הפלסטינית עדיף היה לשחרר כמענה לתחנוניו של ראש ממשלה פלסטיני קודם, אבו מאזן. אך למרות שהדברים לא נעשו במועדם, עדיפה עשייתם כעת.
לתוך המו"מ על העסקה שורבב שמו של סמיר קונטאר, טרוריסט ורוצח שנדון למאסר עולם בישראל לפני כשלושים שנה, זמן רב לפני שהוקם חיזבאללה. בהעלאת הדרישה לשחרורו ביקש חיזבאללה לנכס לעצמו את "הילת כל הפיגועים" שבוצעו נגד אזרחי ישראל מאדמת לבנון. דרישת הארגון נדחתה לתקופה של שלושה חודשים, שבמהלכם צפויה התקדמות ממשית לפתרון חידת היעלמו של רון ארד.
סמיר קונטאר לא באמת חשוב לחיזבאללה, וגורלו לא מטריד במאומה את הגרעין הקשה של השמרנים בטהרן, שבידיהם, ורק בידיהם, המידע על גורל רון ארד. אבל אם הם רוצים להשתמש בו כמנוף לסיום הפרק הטרגי של החיפושים אחר רון ארד, זו הזדמנות שאין לדחותה.
חיזבאללה ללא ספק יחגוג את שחרור עובייד ודיראני. אך החגיגות יהיו קצרות: ארגון חיזבאללה מאבד במהירות את שארית התמיכה והאהדה שלו בלבנון. הוא נתפס כנטל כבד על כתפי החברה האזרחית הלבנונית וכסרטן בגופה. מצעדי הגדודים הכמו-נאציים של חיזבאללה ברחובות ביירות מפחידים את הלבנונים הרבה יותר ממה שהם מפחידים את אזרחי ישראל. לכך נוסף הלחץ האמריקני הכבד לפירוק הארגון. בטהרן, בדמשק ובדרום לבנון לא שוכחים לרגע שמאות אלפי חיילים אמריקנים נמצאים כיום במרחק של יממת נסיעה בלבד מנבטייה.
עסקת חילופין עם חיזבאללה מחזקת את אחד האויבים המרים ביותר של ישראל ומסכנת את יכולת ההרתעה שלה. כך מנקודת ראות ביטחונית; אך מנקודת ראות מוסרית, אף ממשלה בישראל לא יכלה לקבל, ולא הייתה מקבלת, החלטה שונה מזו שקיבלה ממשלת שרון: כן לעסקה, עם כל ההסתייגויות. לא משום שהיא עסקה נכונה, אלא משום שדחייתה לא באה בחשבון.