ארכיון

בדמעות של שמחה עצורה ומתח שהתפרק קיבלו אתמול הוריהם, אחיותיהם ואחיהם של החטופים את ההודעה על חזרתם הקרובה של הבנים הביתה. יותר משלוש שנים של תקוות, חרדות ובעיקר געגועים התנקזו אתמול לערב של ציפייה דרוכה.

משפחת אברהם

את בית משפחת אברהם בבני-ברק גדשו אמש עשרות אורחים, בני משפחה וחברים שהגיעו כדי לתת יד וכתף לחיים ועדנה, הוריו של בני, ולאחותו אפרת. "אני מקווה שהסיוט הזה ייגמר בימים הקרובים ושנחזור לאלמוניות", אומר חיים, ועדנה מוסיפה בשקט: "הלוואי שנראה את הבנים בבית סוף סוף". על אף שצה"ל הכריז על הבנים כחללים שמקום קבורתם לא נודע, במשפחת אברהם עדיין מסרבים לוותר על התקווה. "עד עכשיו לא קיבלנו אישור מוחלט של רב, שהבנים לא בחיים", אומר חיים.

ובינתיים, עד ביצוע העסקה, ימשיכו להחזיק אצבעות בבית אברהם. "עד שנראה את העסקה סגורה והבנים נוחתים על אדמת ישראל לא נרגע", אומרת אפרת. בכל מקרה, את סידורי הטיסה עבור דפנה, אחותו של בני שנמצאת במוסקבה, הם כבר התחילו.

משפחת אביטן

"מסע הצער והגעגוע הגיע לקצו", אמר אתמול יעקב אביטן אביו של עדי, "יותר משלוש שנים נאבקנו בנחישות להחזרת עדי הביתה. הפכנו עולמות בעזרת הרבה אנשים טובים, התנדנדנו בין תקווה לייאוש במאבק מול חומות אטומות, שלווה בכאב שזעק לשמים. אני מרגיש הקלה מסוימת, מהולה בכאב עצום שלא יפוג לעולם על בני עדי. ייחלתי לשובו של עדי בחיים, אבל לצערי זה לא יקרה. עם זאת, לא אנוח ולא אשקוט עד שהעסקה תושלם במלואה, ועדי יובא לקבר ישראל". למרות התקווה הענקית, בבית אביטן עדיין לא נושמים לרווחה. "קיבלנו הודעה על העסקה אבל במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, עד שהדברים לא מתרחשים במציאות - זה לא קורה. נמתין עוד מספר ימים בתקווה ששום דבר לא יטרפד את העסקה שהושגה בעמל רב", אמר יעקב.

משפחה סואעד

בשעה שמונה אמש הצטופפו בני משפחת סואעד בחדר המשפחה. הם התיישבו על המחצלות סביב האח כדי לשמוע את הדיווח של המתווך הגרמני, ועקבו בזהירות אחרי כל מילה שתסייע להם להבין אם עומר בחיים. "מאז שהודיעו לנו הלב שלי דופק חזק, כמו ביום של החטיפה. אני חייב לתת לעצמי תקווה ואמונה כי אין לנו מידע אחר", אמר בהתרגשות האח התאום של עומר, עאמר. בחודש הבא השניים יציינו את יום הולדתם, ועאמר רוצה לחגוג יחד. "אני חושש מאוד. קודם כל מזה שעומר לא בחיים, ואחר כך מזה שאולי הכל דיבורים והעסקה לא תצא לפועל", הוא מוסיף.

לצד הוריו של עומר, חודרה וקאסם, ואחיו, ישבה בשקט גם אשתו נואפה ושני ילדיו, קאסם בן השמונה ומעתוק בן השש, שכבר שכח כיצד נראה אביו. "אנחנו לא יודעים מה תהיה התוצאה אבל נקבל את החיילים בכל מצב", הוסיף האב קאסם בעיניים דומעות.

נאמין רק כשנראה את הבנים

אני זוכר את החיבוק האחרון של בני. אני זוכר שלפני 41 חודש הוא הגיע הביתה. זה היה יום שלישי. חיבקתי אותו. הרגשתי שהוא מתוח. התחושות שלו לא היו טובות. ראיתי אותו מודאג. נישקתי אותו. היה לו פחד פנימי. לא הבנתי למה. הוא חיבק אותי חיבוק חזק. זה היה החיבוק האחרון. בשבת חטפו אותם. עכשיו נדע סוף כל סוף אם בני חי. אם הוא חי, טוב. אם הוא מת, לפחות יהיה לנו מקום לבכות עליו. הציפייה הזאת לכל בדל מידע על בני, הורגת אותנו. אנחנו רוצים לדעת אם נביא את בננו לקבר ישראל כמשפחה שכולה, או שנזכה לאמץ אותו ללבנו. הימים האלה מורטי עצבים, וגם עם ההודעה הזאת אני מתקשה להאמין. רק כשאראה זאת מתממש מול העיניים שלי, כשהפרק הזה יסתיים - רק אז אאמין שזאת מציאות.

אחרי שהבנים יחזרו הביתה ייגמר פרק, אבל ייפתח פרק חדש. מי שאחראי לחטיפה ייענש. יש דרכים להעניש בעולם שלנו אנשים. אלו האשמים, אלו שנתנו יד לחטיפה, אלו שסייעו, אלו שהעלימו. אנחנו נגיש תביעה. כרגע אני לא יכול לומר מתי. אבל זה יקרה, הם יבואו על עונשם.
חיים אברהם, אבא של בני

רוצה את עומר חי או מת

אני אחכה לבן שלי ולא חשוב מאיפה יבוא ומתי, רק שיחזור הביתה בשלום. בעזרת השם, כל אחד מהחיילים יחזור למשפחה שלו. אני מוכנה לכל תוצאה ורוצה את עומר חי או מת, אבל בלב בפנים אני מאמינה שעומר יחזור חי. יש לו כאן אישה ושני ילדים שמחכים לו. בעזרת האל, המידע שנקבל יהיה טוב והוא יחזור בקרוב.

כשסיפרו לי על העסקה שמחתי, אבל השמחה לא תהיה שלמה עד שעומר לא יהיה פה עם אשתו וילדיו, עד שאוכל לחבק אותו בידיים שלי. שלוש שנים אני חולה ובקושי ישנה, יש לי סיוטים ולחצים בחזה. חלמתי על עומר הרבה פעמים. הוא היה בא אליי בחלום, ושואל אותי "אמא, למה את בוכה? ". בחודש שעבר ראיתי בטלוויזיה את השחרור של השבויים מקולומביה, ואיחלתי לעצמי ולשאר המשפחות שגם אנחנו נשמח כמו שהמשפחות שלהם שמחו. הלב שלי מקווה ומאחל לטוב.

המחיר שישראל שילמה לא מעניין אותי כי אין מחיר לילד שלי, אני רוצה את הבן שלי. אני רוצה להודות לראש הממשלה, לגרמנים ולכל אותם אנשים שהיו מעורבים בהחזרת עומר והחיילים הביתה.
חודרה סואעד, אמא של עומר

יש לנו שלוש שנים להשלים

אני מתפללת שעדי יחזור הביתה בריא, ויהיה לי את כל הזמן שבעולם להשלים איתו את שלוש השנים שחלפו מאז החטיפה. אני יודעת שהסיכוי לכך קלוש, אבל גם אם זה לא יקרה אני שמחה שהעסקה סוף סוף מסתיימת. אם חס וחלילה עדי יחזור כשאינו בין החיים, לפחות יהיה לי קבר ומצבה לעלות אליהם. אלך לקבר של עדי, אשוחח איתו, ואספר לו מה קרה פה בשנים שחלפו מאז שהוא נעדר מהבית. כל עם ישראל יודע עכשיו מי זה עדי אביטן. הייתי מעדיפה שכל זה לא יקרה ושנישאר משפחה חמה ואוהבת, רחוקה מאור הזרקורים.

רק אתמול דפדפתי באלבום התמונות של עדי מתקופה היותו תינוק, דרך בית הספר ועד לגיוס לצה"ל. באוזניי עדיין מהדהד הצחוק שלו כשאמר לי: "אמא, עוד תשמעי מי זה הבן שלך". תמיד בחיוך על הפנים, מלא שמחת חיים, כך אזכור אותו לעד את עדי שלי.

אני לא יודעת איך עדי יגיע ובאיזה מצב. אני במתח נורא. בימים הקרובים אתקשה לישון בלילות בחרדה שחס וחלילה משהו ישתבש. כל דקה שעוברת עד רגע האמת מתישה אותי. אני מקווה לסיום מהיר.
ציפורה אביטן, אמא של עדי