מעריב 2004
ינואר 25
תופת הגעגוע וצירבת העלבון
טלי ליפקין-שחק
אין עסקאות שמחות. אם תמומש העסקה, יובאו בני, עומר ועדי זכרם לברכה, לקבורה באדמת ישראל, יינשאו בידיים אוהבות וכואבות של בני משפחותיהם שייגאלו מייסורי ציפייה. אלחנן טננבאום יוחזר לחיק משפחתו שתתמודד עם מבוכת החטיפה, עם מצב בריאותי מעורער ועם מדקרות הביקורת של החברה. ורון ארד, רון ארד עדיין נעדר. היד שמחזיקה בבלון הכחול שהנפנו שנה ועוד שנה, סתיו ועוד סתיו, קופצת אגרוף, אוחזת חזק בחוט הבלון, אוחזת ברון, מבקשת לא לאבד, נאבקת שלא לשחרר. אמא בתיה, לביאה עשויה ללא חת, כבר איננה. גופה לא עמד במשא. נחסך ממנה הרגע הקורע הזה, עוד רגע קורע, במסע עינויים של אי-ודאות, מסע יום ארוך אל תוך לילה שאיננו נגמר. הלילה של רון, הלילה של תמי ויובל והאחים, החשיכה שמקיפה את יומם. חשיכת הספק, תופת הגעגוע, צריבת העלבון.
ראינו עסקאות לשחרור שבויים, ספרנו מחבלים תמורת חיילים, ליווינו אוטובוסים, וצפינו במטוסים שלקחו והביאו, העבירו ושילחו, אנשים תמורת אנשים, ארונות תמורת ארונות. ורון, רון עדיין נעדר. נבלע בחור השחור של הרוע האנושי, נשאב אל האינסוף של השנאה. שונאו ומענהו ייצא השבוע לחופשי, יזכה לדרוך שוב בביתו, לישון במיטתו, לחבק את משפחתו. ורון ארד עודנו נעדר.
הרוחות שנשבו בחלונות של בתינו בסוף השבוע הזה, מבקשות להוליך את הקול שאומר: "לא ויתרנו עליך רון, לא שכחנו, אנחנו איתך". הפרטים העולים מסערת העסקה שנשבה ממכשירי הטלוויזיה בבתינו אמש, לחשו: "יש תקווה". אולי הפעם, אולי בפעם הזאת באמת, מעבר למסך הפטפטת, מתקרבת אלינו דמותו של רון המרחפת מעלינו כבר יותר מ-17 שנה , חמקמקה ונעלמה, אולי נפרסת הרשת שתלכוד את רסיסי המידע ותביא סוף-סוף מנוחה