Ynet 2004
ינואר 24
הסולם הכפול
עפר שלח
אם יוצאים מתוך הנחה שאיראן יודעת מה קרה לרון ארד ומסרבת להודות בכך, כדי שלא להכיר באחריותה לגורלו ולהסתרת הפרשה, העסקה הנוכחית יכולה להוות מעין סולם שיוביל לסיום הפרשה
העסקה להחזרתם של אלחנן טננבאום ושלושת החטופים מהר דב עברה יותר שלבים של דיון ציבורי, משפטי ופוליטי מכל אחת מקודמותיה.
כל מי שנוגע בעסקה מהצד הישראלי זכה לחשיפה משלו: בבית המשפט, בתקשורת ומול מקבלי ההחלטות. במובן הזה, לפחות, זו עסקה שאושרה על ידי המנגנון הישראלי הדמוקרטי, תהיה דעתו הפרטית של כל אזרח על עצם קיומה אשר תהיה.
אלה אינם דברים לא חשובים, מכיוון שכפי שכבר כתבתי כאן, עוצמתו של הדיון הציבורי הזה תרמה בסופו של דבר להורדתו של חיזבאללה מהעץ האחרון עליו ישב - גורלו של סמיר קונטאר.
היה ברור שישראל לא תיסוג בתחום הזה בלי פיצוי בעניינו של רון ארד. את טיבו של הפיצוי הזה נוכל לדעת רק בעוד זמן - המתווך הגרמני נקב בסדר גודל של חודשיים-שלושה - אבל אם זוכרים שרק זמן קצר קודם לעיסקה היתה עמדת המערכת ש"אין מידע חדש על ארד", מבינים את השינוי שחל כאן.
מה יהיה בעניין ארד? ספק אם מישהו יודע - ואם כן, הוא שייך למעגל של אלה שאינם מדברים. אבל הסבר אפשרי למהלך שקרה כאן מצוי באנלוגיה היסטורית, אותה העלו הגופים שטיפלו בפרשת ארד בישראל יותר מפעם אחת - ההקבלה לסיפורו של ראול ולנברג.
ולנברג, האציל השבדי שהציל יהודים במלחמת העולם השנייה ונפל בידי הרוסים, נעלם במערכת הכליאה הסובייטית וכנראה מת בשביו ב-1947. אבל ככל שחלפו השנים, עצם גורלו של ולנברג הפך פחות מכריע מאשר הצורך ההולך וגובר של ברית המועצות להסתיר את אחריותה לעניין.
עצם מתן ההוכחה שהוא חי או מת הפכה להיות הודאה בכך שהוחזק בשבי ושהפרשה הוסתרה זמן רב כל כך. רק כשנפלה ברית המועצות אפשר היה לברר מה אכן קרה - ויש אנשים שאינם משוכנעים בכך עד היום.
אם יוצאים מתוך הנחה שאיראן אכן יודעת מה קרה לרון ארד ומסרבת כל השנים להודות בכך, כדי שלא להכיר באחריותה לגורלו ולהסתרת הפרשה, אפשר לתת פרשנות אפשרית לעסקה הנוכחית: גם היא מהווה מעין סולם. היא תאפשר לתפור את הדרך בה אפשר יהיה לסיים את העניין. נדמה לי שאיש עדיין אינו יכול להבטיח שכך יהיה. נדמה לי, שמי שמדבר על כך שכבר זורם מידע על ארד אינו בהכרח יודע, ומי שיודע אינו מדבר. אבל אפילו האפשרות הזו, שעדיין מוטלת בספק רב, לא היתה בידי ישראל לפני חודשיים.
צריך לזכור: איראן וחיזבאללה ביצעו את העיסקה הנוכחית מתוך לחץ - אבל לא אותו לחץ. האיראנים מחפשים דרך להוריד את עצמם מרשימת הרשע של בוש, החיזבאללה חושש שהוא יהיה השה לעולה, אותו יעלו האיראנים והסורים על מזבח ההתקרבות שלהם למערב. הלחץ הזה גרם לכך, שלמרות ההתעקשות הישראלית לא נסוג נסראללה מהעיסקה, למרות שלא כל רצונו ניתן לו.
הימשכותו של הלחץ הזה, התלויה בוושינגטון הרבה יותר מבירושלים, היא הערובה לכך שאולי חידת ארד תבוא על פתרונה. כל מי שמדבר בישראל על כך שהיה צריך לעשות כך או אחרת ונדמה לו שכוחנו ועוצמת ידנו הם שיפתרו כל דבר, כדאי לו לזכור זאת.