מעריב 3002
נובמבר 82
הודעת שווא
עמיר רפפורט
בשנת 7991 נדמה היה שנפתרה תעלומת היעלמו של רון ארד * גורם דיפלומטי אמין העביר מסר מפתיע מטהרן, לפיו הנווט השבוי מת - וגופתו נמצאת בסוריה * משפחת ארד קיבלה את ההודעה, אבל סירבה להאמין * בימים שחלפו התברר שהעקשנות לקבל פרטים נוספים גרמה לאיראנים להתקפל ולחזור בהם מהדברים * שש שנים חלפו מאז והפרשה שהחלה בנטישה מעל צידון רק הולכת ומסתבכת
זה קרה לפני כשש שנים. נציגים רשמיים של צה''ל הגיעו אל בית משפחתו של הנווט השבוי רון ארד והודיעו לבני המשפחה: רון מת, קיבלנו על כך הודעה רשמית מאיראן. ההודעה המדהימה הגיעה מטהרן בצינורות דיפלומטיים אמינים ביותר, ונכלל בה מידע נוסף: הגופה נמצאת בידי סוריה. בני משפחת ארד ההמומים סירבו לקבל את הבשורה כפשוטה, וביקשו לדעת את הפרטים המדויקים לגבי המידע שהתקבל.
בתוך שבועות ספורים, ועוד לפני שהוכרז באופן רשמי גם בפני הציבור על מותו של רון, התברר כי הספקנות של בני המשפחה היתה במקומה. איראן חזרה בה מהודעתה, ושבה לגרסתה המקורית, הנשמעת מפיה שוב ושוב: לטהרן אין שום מושג מה עלה בגורלו של הנווט הישראלי הנעדר.
ההתכחשות האיראנית החזירה את ישראל לנקודת המוצא - שבה אין שום מידע חד-משמעי שיצביע האם רון ארד חי או מת. פרשת ההודעה השגויה, שעוד תורחב בהמשך, נחשפת כאן בראשונה במסגרת שחזור שכולל גילויים נוספים שלא פורסמו קודם לכן בתקשורת, לגבי היעלמותו המסתורית של רון ארד מאז אבדו עקבותיו בלבנון.
הגילויים מצביעים על כך שבפעם האחרונה נראה רון בכפר נבי-שית שבבקעת הלבנון בלילה שבין 4 ל-5 במאי 8891. הם מעלים עוד כי לאחר מכן הגיע ארד בוודאות לידיים איראניות, כשהוא עדיין בחיים, ושגם החיזבאללה, שבקרוב יבצע עסקת חילופי שבויים עם ישראל, שאינה כוללת את רון, היה מעורב עמוק מאוד בהעברתו לידי איראן. אותה איראן שהעבירה לאחרונה כספים רבים למשפחתו של מוספא דיראני, היושב בכלא הישראלי וסופר את הימים לקראת שחרורו.
העסקה שלא היתה
אז מה קרה לרון ארד, שנחשב גם היום לאיש קבע בשירות פעיל בצה''ל, ממשיך לקבל משכורת בהתאם ואף הועלה עם השנים בסולם הדרגות עד סגן-אלוף? האם הוא חי או מת? האם ניתן לדרוש את החזרתו מידי החיזבאללה? הפרשה, שאינה נותנת מנוח כבר יותר מ-71 שנה , החלה בשעות אחר הצהריים, ב-61 באוקטובר 6891 כאשר מבנה של מספר מטוסי פנטום מטייסת הפטישים ברמת דוד יצא למשימת הפצצה של מטרות מחבלים באזור העיר צידון.
באחד המטוסים ישבו הטייס, ישי א', והנווט , סרן רון ארד. לרוע המזל, תוך כדי ההפצצה, במטוס של ישי ורון ארעה תקלה טכנית חמורה, ואחת הפצצות התפוצצה ממש מתחת לכנף. בעקבות כך נאלצו השניים לנטוש בגובה 0007 רגל . ישי חולץ מהשטח על גבי מגלש של מסוק קוברה שאסף אותו מהשטח במבצע הרואי רגע לפני שהמחבלים הגיעו אליו, ואילו רון, עם יד שבורה, נפל בשבי של הארגון הלבנוני-שיעי אמל.
ימים ספורים אחרי הנפילה בשבי הודיע מנהיג אמל, נביה ברי כי הנווט הישראלי נמצא בידיו. בישראל נשמו לרווחה. הארגון השיעי אמנם נאבק בישראל באותה תקופה ודרש את נסיגתה המלאה מלבנון, ואולם הוא נחשב מתון יחסית והיה שקוע במאבק קשה ביותר מול הארגון השיעי היריב-חיזבאללה.
על רקע זה העריכו בישראל כי לברי יהיה עניין להגיע לעסקה שתחזיר לישראל את רון ארד, כדי לזכות ביוקרה ואולי גם בכסף ובנשק. ההנחה הוכחה כנכונה כאשר במשך מספר חודשים התנהל משא ומתן רציני ביותר להחזרתו של הנווט באמצעות מתווך זר. במסגרתו אף הועברו לישראל בתוך כשנה שלושה מכתבים מרון, ושתי תמונות שלו שצולמו בשבי.
על פי ההסכם שפרטיו כבר סוכמו ישראל היתה אמורה לשחרר תמורת רון 004 אסירים פלשתינים (מחיר זול יותר לעומת מה שתשלם ישראל בקרוב לחיזבאללה כדי לשחרר את אלחנן טננבאום), ואולם ברגע האחרון קיבלה ישראל רגליים קרות. בדיעבד נראה המחיר שסוכם כדי לשחרר את רון כחצי חינם, ואולם בסוף שנת 7891 פרצה בשטחים האינתיפאדה ובארץ חששו כי שחרור אסירים פלשתינים ילבה את הטרור כפי שאירע בעסקת ג'יבריל, שבה שולם קודם לכן מחיר מופקע עבור שבויים.
דיראני מקים ארגון
המכתב האחרון מהשבי נשלח על ידי ארד למשפחתו ערב ראש השנה תשמ''ח. המכתב השני שלו נכתב חודש קודם לכן, והיה קשה ביותר, ולכן נגנז במשך שנים ארוכות ולא הוצג לציבור. קטעים מהמכתב הזה נחשפו בפעם הראשונה במוסף זה של ''מעריב''. רון כתב בו בין היתר: ''אני מנסה לשרוד ככל שאני יכול אבל התנאים הם בלתי נסבלים וממש קשה לחיות. אני מקווה שאני אזכה לראות אתכם שוב (וזאת לא פרפרזה). בבקשה תנסו לעשות משהו בשבילי ולשנות דברים. כבר עשרה חודשים חלפו ושום דבר לא קרה. אתם בוודאי יכולים לעשות יותר. אני לא רוצה לומר יותר, כדי שלא תהיו בהלם ממה שאני כותב או חושב. אוהב. שלכם, רון''. על פי השחזור שמתבסס על החומר המודיעיני הרב שנאסף בתיקים שעוסקים בגורלו של רון ארד, עולה כי בחודשי השבי הראשונים שבהם נכתבו המכתבים, הוחזק רון בבית דו-קומתי בדרום ביירות. בישראל היו רגועים שהוא בידי אמל, אבל כאשר החליטו לצנן את המגעים לעסקה עם הארגון המתון, לא לקחו מספיק בחשבון שכל הארגונים האחרים חשקו בקלף היקר של נביה ברי - שנאלץ בכלל לנהל את המשא ומתן מדמשק, שבה שהה מחשש לחייו.
דמות המפתח בניסיון להבין מה בדיוק אירע לרון ארד אחרי שכבר צולם בשבי, היא מוסטפא דיראני. היום דיראני יושב בכלא ישראלי, אבל בסוף 7891 הוא היה אחראי על הביטחון בארגון אמל.
תיקי המודיעין של רון ארד נחקרו שוב ושוב במהלך 71 השנים האחרונות בניסיון למצוא את הרמז המיוחל שיגלה איפה הוא. על פי ההערכות המעודכנות ביותר, דיראני השתלט על רון ארד באופן אישי כבר באוקטובר 7891, למרות שפרש רשמית מאמל רק בפברואר 8891, והקים ארגון שכינה את עצמו ''ההתנגדות המאמינה''. בפועל הוא יצר קודם לכן קשר עם היריבים המרים מהחיזבאללה, והקפיד על כך שמלבדו רק קומץ שותפי סוד יידעו להיכן הוא מעביר את האוצר שישראל תצטרך לשלם עליו ביוקר.
האיראנים מביימים
במסגרת מאמציה של משפחת ארד לסיכול השחרור המתקרב, נטען לאחרונה כי לאחר ההשתלטות נהג דיראני לשוטט ברחבי לבנון כשארד מוחזק בתא המטען של מכוניתו. על פי החומר המודיעיני, זה כפי הנראה אכן קרה. דיראני העביר כך את רון ממקום למקום. בתחילה הועבר על ידו מביירות לכפר סולטניה שבבקעת הלבנון. הכתובת הבאה שבה הוחזק רון היתה בכפר נבישית בבקעת הלבנון, קרוב מאוד לגבול הסורי. איש מתושבי הכפר השקט לא היה יכול להעלות על דעתו שדווקא בתוך הבית התמים למראה שמבחוץ לא ניכרה בו שום תכונה יוצאת דופן, מוחזק אדם שמדינת ישראל כולה מחפשת אחריו. כך או כך, השהייה של רון ארד בנבי-שית לא היתה ארוכה, שכן היעד האמיתי של דיראני היה למכור אותו לידי האיראנים.
מחומר הפרשה עולה כי כי אין ספק שמוסטפא דיראני מכר את רון ארד לידי איראן. לפי גרסה אחת המחיר היה 003 אלף דולר, לפי גרסאות אחרות, הרבה יותר.
בשנת 5991, אחרי שדיראני כבר נחטף לישראל, פירסם רב המחבלים אחמד ג'יבריל גרסה לגבי הנסיבות שבהן אבדו עקבותיו של רון ארד. ג'יבריל טען כי ''אפילו דיראני אינו יודע דבר על מקום הימצאו של רון ארד. הישראלי הוחזק בכפר מיידון, ואז ב-4 במאי 8891 היתה התקפה של חיל האוויר הישראלי, והיו נפגעים. כל השומרים מיהרו לבדוק מה מצבם של בני משפחותיהם ומה קרה לרכושם. או שרון ארד ניצל את המהומה וברח או שאחד השומרים שלו ירה בו כנקמה על כך שמישהו מבני משפחתו נפגע בהתקפה הישראלית''.
בגרסה של ג'יבריל יש גרעין של אמת, אבל לא הרבה מעבר לכך. בניגוד לדבריו, ארד הוחזק, כאמור, בנבי-שית ולא במיידון. מה שנכון הוא שעקבותיו של רון אבדו במקביל לפעולה גדולה של צה''ל במיידון, שנועדה לחסל קינים של החיזבאללה סמוך לרצועת הביטחון. אבל לכוחות שפעלו במיידון לא היה שמץ של מושג על הדרמה שהתרחשה באותו זמן כ-001 קילומטר צפונית מזרחית מהם, בנבי-שית.
באותו לילה, שבין 4 ל-5 במאי 8891, אכן נטשו השומרים של רון ארד את משמרתם. אלא שהסיבה לא היתה ההתקפה במיידון אלא הוראה שניתנה להם מבעוד מועד. במסגרת העסקה בין דיראני לאיראן, בוימה הצגה כאילו רק ארד פרץ מהבית החוצה, ואז נעלם. אבל ההצגה היתה כמעט מושלמת. רק כמעט, משום שבדיעבד התברר כי סימני הפריצה היו מבחוץ כלפי פנים ולא מבפנים החוצה, דבר שמעיד ללא ספק כי היה תכנון מוקדם בין דיראני לאנשי משמרות המהפכה שבאו על פי תכנון מוקדם לאסוף את הנווט הישראלי לידיהם.
מאז אותו הלילה בנבי-שית, גורלו של רון ארד מתבסס אמנם רק על השערות, אבל בדבר אחד אין ספק: אילו האיראנים רצו להעביר את רון ארד מלבנון לאיראן לא היה להם קושי בכך. הם יכלו להשתמש באחד מבין אינספור מטוסים איראניים שנוחתים בביירות ולא עוברים בדיקה, כפי שבדרך דומה הועבר בכיוון ההפוך אל תוך ביירות 41 שנה מאוחר יותר האזרח אלחנן טננבאום.
דודו ארד זוכר
למרות מבחן התוצאה העגום, המאמצים לאיתורו של רון ארד לא פסקו מעולם. הם כללו פעולות של סיירת מטכ''ל בעומק לבנון, מגעים מדיניים בין גורמים ברמות הגבוהות ביותר ואין ספור מבצעים חשאיים חובקי עולם. במסגרת המאמצים שילמה ישראל מיליוני דולרים לכאלה שהציעו מידע על רון, גם לאלה שמידע שסיפקו היה מפוברק (על נקודות ציון עיקריות בפרשה-ראה במסגרת מצורפת). אחת מנקודות הציון שבכל זאת ראויה להרחבה היא חטיפתו של מוסטפא דיראני לישראל. בלילה שבין 02 ל-12 במאי 4991 פשט כוח של סיירת
מטכ''ל על הכפר קסר-נבא בבקעת הלבנון. היעד היה ביתו של דיראני, אליו חדרו הלוחמים ושלפו את הטרוריסט הלבנוני בהפתעה גמורה. דיראני הובא לישראל ונכלא, על פי פרסומים זרים, במתקן הסודי 1931. במשך שבועות ארוכים הוא נחקר שתי וערב בידי מיטב החוקרים של קהילת המודיעין. בתחילה היה אגוז קשה לפיצוח, בהמשך התרכך. כפי הנראה מרבית הפרטים שעליהם ''זימר'' בחקירתו, אמיתיים. חלק ניכר מהם אימת מידע שהיה ידוע עוד קודם לכן בישראל, ומופיע גם בשחזור שנעשה כאן. ואולם, התקווה שתלו בישראל בחטיפה הנועזת הכזיב. דיראני לא סיפק את הסחורה בכל הקשור למה שעשו האיראנים עם רון ארד אחרי שקנו אותו מידיו. במרוצת השנים ביקשה ישראל בפני כל גורם בינלאומי שמבקר בטהרן או בדמשק, בין השאר רוסיה שמקיימת קשר הדוק עם משטר האייתולות, שינסה לברר מה עלה בגורלו של הנווט הישראלי. איראן וסוריה חזרו בכל פעם על המנטרה, לפיה אין להן קשר לפרשה ואין ברשותן מידע בעניין, אבל דווקא על רקע הבקשות הישראליות החוזרות ונשנות לקבל מידע, אירעה התפנית של 7991. היה זה גורם בינלאומי אמין ביותר שהגיע לישראל עם תגובה איראנית חדשה ומפתיעה: רון ארד מת, הגופה בידי הסורים ועל ישראל לבקש מהם את הגופה.
בגלל מהימנות המסר התייחסו בישראל אל ההצהרה ואל מותו של רון ארד כאל עובדה מוגמרת. משום כך גם הוחלט להודיע על כך למשפחה. דודו, אחיו של רון, אמר השבוע ל''מעריב'' כי הוא אכן זוכר את היום שבו הודיעו לו מצה''ל על מותו של רון, אבל הוא ביקש בשם המשפחה לא להרחיב פרטים על כך.
גורמים ביטחוניים ומדיניים מגלים כי במערכת הביטחון עצמה החלו זמן קצר אחרי מסירת ההודעה לפקפק באמינות המסר האיראני. האמינות ירדה עוד יותר כאשר ישראל ביקשה מהגורם הבינלאומי לקבל הבהרות מטהרן. בתוך מספר שבועות חזרו בהם האיראנים מהודעתם הקודמת ושבו למנטרה, לפיה אין להם כל קשר פרשה.
הגורמים חלוקים
שש שנים אחרי פרשת ההודעה האיראנית על מותו של רון מתייחסים אליה בדיעבד במערכת הביטחון כאל עוד אחת משורה של ידיעות שנראו על פניהן מהימנות, אך אי אפשר לבסס עליהן מסקנות מרחיקות לכת לגבי גורלו של רון ארד. חלק מהידיעות האלה מצביעות על כך שרון ארד חי בוודאות בכלא באיראן. חלק אחר גורסות שהוא מת. יש ידיעות שמעלות שהוא בכלל מוחזק בסוריה או בלבנון. הועלתה גם סברה שהוא נפטר ממחלת מעיים קשה עוד בסוף שנות השמונים בלבנון. במשך השנים מנהיגי ארגוני טרור כמו אחמד ג'יבריל ופתחי שקאקי הצהירו שרון ארד דווקא חי. בניסיון נואש לפרוץ את המבוי הסתום, החליטה ישראל לאחרונה גם להציע פרס בסך עשרה מיליון דולר למי שיפתור את התעלומה. ובתוך כך, חלק מזרזיף הידיעות בפרשה שאינו פוסק הצביע בשנים האחרונות גם על כך שאיראנים ממשיכים לשלם למוסטפא דיראני כסף עד היום, גם שנים ארוכות אחרי שמכר להם את רון ארד, למרות שהוא בכלא הישראלי.
ועדה בראשות השופט בדימוס אליהו וינוגרד, שבה היו חברים גם חוקר המשטרה בדימוס מאיר גלבוע ונציג המוסד נ', קבעה לפני כשנה וחצי שיש אפשרות בסבירות גבוהה למדי שרון ארד עדיין חי בכלא באיראן אך ציינה כי אי אפשר להיות בטוחים בכך.
גורמים שליוו את הפרשה לאורך השנים חלוקים בעצמם בשאלה האם רון חי או מת. גורם בכיר, שסבור שרון מת, אמר השבוע כי ''אם הוא היה חי היינו יודעים את זה פוזיטיבית, כי לאיראן יש היום אינטרס גדול להסיר מעליהם את הלחץ הבינלאומי הכבד שמופעל עליהם בהקשר לתוכנית הגרעין. הם יכלו להשתמש בסיפור רון ארד כדי לשפר את מצבם בדעת הקהל העולמית, אבל הם לא עושים את זה כי הוא כנראה כבר לא חי. מעבר לכך, לאחר כל כך הרבה שנים סביר להניח שאם רון היה חי, היה מגיע אלינו בכל זאת איזשהו מידע חדמשמעי שיצביע על כך''.
גורם בכיר אחר שמכיר היטב את החומר לא מוציא מכלל אפשרות שהאיראנים ממשיכים להחזיק ברון ארד עד היום. ''האיראנים כבר החזיקו אנשים שנים ארוכות בלי שאף אחד ידע על כך'', אמר השבוע. ''מבחינתם, יכול להיות שהנזק בהודאה בכך שרון בידיהם עלול להיות גדול יותר מכל מחיר שנוכל לשלם להם בתמורה להחזרתו. האמינות מבחינתם היא מעל לכל. חוץ מזה, יש כנראה להנהגה האיראנית הנאה סדיסטית מההתשה שהם עושים לעם שלם שרוצה לדעת מה קרה לרון ארד ולהחזיר אותו הביתה''.
לגבי השאלה האם מנהיג חיזבאללה, השייח' חסן נסראללה, אמור לדעת פרטים לגבי גורלו, מאוחדים כל הגורמים החשופים למידע שהוצג כאן, בדעה שהתשובה לכך היא חיובית. לדעתם, אנשי החיזבאללה שחברו לדיראני לאחר שנטש את אמל הם שעשו את השידוך בינו לבין הפטרון שלהם, איראן, שבמסגרתו נמכר הנכס הישראלי. ''נסראללה בטוח יודע יותר ממה שהוא מצהיר'', הם טוענים.