העמותה הבינלאומית למען השבויים והנעדרים של צה"ל

בפעם הראשונה ידע רה"מ לקבל החלטה קשה ולהעביר אותה. אבל עסקת שחרור המחבלים המחישה עד כמה חסרה לנו מנהיגות בכל התחומים האחרים

בפעם הראשונה מאז נבחר לראשות הממשלה הבליח לזמן קצר אריאל שרון המנהיג. חלף על פנינו, כמו שבר ענן, ושוב נעלם. היה זה אותו אריק שרבים הכירו משכבר הימים, שלטוב או לרע, ידע לקבל החלטות קשות, ללכת כנגד כל הסיכויים, לעקוף כל מכשול בדרכו ולרוץ קדימה. בפעם הראשונה מאז נבחר, היתה לראש הממשלה דרך. הוא ידע לאן הוא רוצה להגיע, והגיע. בלי תרגילים פוליטיים, בלי הבטחות לכיסא כזה או אחר, או למתן הטבות. ככה זה כשיש החלטה נחושה וכשיודעים מה רוצים להשיג. לפני מספר שבועות, או שמא היה זה כבר מספר חודשים, קיבל שרון את אחת ההחלטות הקשות ביותר שיכול ראש ממשלה לקבל: ההחלטה לנהל מו"מ על החזרת טננבאום ושלושת החיילים החטופים, גם אם לא יתקבל כל מידע חדש על רון ארד. אין צורך להכביר מילים עד כמה קשה, דרמטית ומרחיקת לכת היא ההחלטה הזו. שרון יכול היה למסמס אותה, כפי שהוא מניח למרבית ההכרעות הקשות שעליו לקבל. איש לא היהיודע מכך, כולל משפחות החטופים, כיוון שמדובר בחומר סודי ביותר, שיכול היה להישאר חסוי לנצח. אבל שרון, שלא כדרכו, קיבל החלטה. הכריע. יש להניח שידע עד כמה תעורר הכרעתו גלי התנגדות וזעם, אבל הוא האמין בכל לבו שזו הבחירה הנכונה. אפשר להסכים איתו, אפשר להתנגד, אבל אין ספק שכך צריך לנהוג ראש ממשלה בכל מדינה, ועל אחת כמה וכמה ראש ממשלת ישראל. ומרגע שקיבל את ההחלטה, החל לדחוף למימושה. הוא לא הסתכל ימינה ושמאלה, לא התחמק, נפגש עם משפחת ארד, עמד מולם ואמר להם שהעסקה תצא לפועל. הוא ראה את חבריו של רון ארד לקורס הטיס, שמע אנשי מילואים טוענים שהלקח שלהם הוא שישראל מפקירה את חייליה בשבי, והמשיך להתעקש על מה שנראה לו נכון. שערו בנפשכם כיצד היתה נראית היום מציאות חיינו, אילו שרון היה ממשיך את קו המנהיגות שזיהינו בו בסוגיה הזו. אילו היתה לאיש המנהל את חיינו איזושהי אמירה בעניין המאבק בין ההסתדרות לאוצר, למשל. או אז הוא לא היה טס לו לרוסיה בימים הקריטיים, שתי דקות לפני שהמדינה עמדה להיות מושבתת, אלא שם את כל כובד משקלו על מציאת פתרון. ואיך היו נראים חיינו אילו היה שרון מתייצב בפנינו עם תוכנית מגובשת לאיזשהו פתרון בינינו לבין הפלשתינים. אילו היה שרון מנהיג של ממש, ולא רק לכמה ימים, אולי היה מקבל החלטות אמיצות גם בנושא ההתנחלויות הבלתי חוקיות, או הגיבנת שרובצת על כולנו בדמות ההתנחלויות ברצועת עזה. גם גינוי חריף למתנחלים פורעי החוק, שבאלימות חייתית מונעים מן הפלשתינים למסוק את זיתיהם, היה מתקבל כאקט של מנהיגות. המציאות הביטחונית, הכלכלית והחברתית בישראל מחייבת קבלת הכרעות קשות כמעט מדי יום. שרון אינו מקבל אותן. הוא מתנהל כמי שאינו מבין שהזמן הולך ואוזל, וההתרסקות עומדת בפתח. הוא אינו מוליך אותנו לשום מקום, כי אין לו שום חזון. לא מדיני ולא כלכלי. בתחום הביטחון מוביל אותו שר הביטחון, בתחום הכלכלישר האוצר, בתחום החברתי אף לא אחד. אסטרטגית השתיקה אל מול הציבור, ששירתה אותו בנאמנות בבחירות, ממשיכה ללות אותו גם כיום. עיקר מרצו וכוחו, ערמומיותו, תחבולותיו, הבולדוזריות שלו, משמשים אותו במאבק ההישרדות שלו. אז יכול מאוד להיות שהוא ישרוד, ואולי אפילו ימשיך לעוד קדנציה, אבל לא בטוח שמדינת ישראל תשרוד את חוסר המנהיגות שלו.