מעריב 3002
נובמבר 01
ניצחון הטרור
עמוס גלבוע
השאלות שנותרו ללא מענה בעסקת חילופי השבויים מלמדות כי בגדול, אנחנו מנוצחים בידי הנורמות שהטרור מנסה להנחיל לעולם
כל הנימוקים בעד ונגד העסקה עם חיזבאללה כבר הושמעו לפני החלטת הממשלה בעניין, וללא ספק ימשיכו להישמע גם לאחריה. בכוונתי להציב, על כן, שלוש שאלות, שדומני כי עד עתה לא נשאלו בצורה ברורה. הראשונה שבהן, ולכאורה פשטנית, היא: מדוע ישראל משחררת מספר גדול של אסירים, כמה מאות, ומקבלת תמורתם מספר קטן של ישראלים? ומהכיוון ההפוך: מדוע הצד השני, הערבי, דורש לקבל הרבה מאוד אסירים תמורת מעט מאוד ישראלים שבידיו? מה מקור הפער האדיר הזה בין מה שישראל נותנת לצד הערבי ובין מה שהיא מקבלת ממנו? מדוע הפער הזה מתקבל בטבעיות כל כך רבה, כתופעת טבע ממש אצלנו ובעולם כולו.
האם יש לכך אח ורע במקומות אחרים בעולם, בתקדימי עבר? יהיו כאלה שיגידו שהכל נובע מעסקת ג'יבריל לפני כ-81 שנים . אז שחררנו אלפי אסירים פלשתינים, עם או בלי "דם על הידיים", תמורת שלושה שבויים ישראלים, ובזה קבענו תקדים. ייתכן. אבל אם ישנה אמת בטיעון זה, הרישאויה לנו בעתיד מכל ויתור שנעשה לערבים במו"מ או בעסקה, כיוון שישמש בידם כתקדים מחייב. יהיו כאלה שיגידו שחוסר הפרופורציה התחיל ב"מבצע קדש" ב-6591, נמשך במלחמת ששת הימים ב-76' ובמלחמת יום הכיפורים ב-37'. בכל אחת ממלחמות אלו החזיר הצד הערבי לישראל מספר קטן ביותר של שבויים ישראלים שנשבו במלחמה, בעוד שהצד הישראלי החזיר אלפי שבויים ערבים שנשבו במלחמה. בכך נקבעה בתודעה העולמית, הערבית והישראלית התמונה, לפיה ישראל משחררת הרבה ערבים ומקבלת מעט ישראלים. אולי, אבל בדוגמה זאת מדובר בחילופים של שבויי מלחמה, במסגרת הסכמים כוללים יותר של הפסקת אש וכדומה בין מדינות לוחמות יהיו שיגידו כי העולם מצפה מישראל (מולדת "העם הנבחר" ) לנקוט נורמות ערכיות, שאינן נדרשות מאומות אחרות, וטבעי לכן שמול פדיון נפש אחת של "ישראל", היא תשחרר מספר גדול של "בני ישמעאל". אולי . מה שבוודאי ברור הוא הערך העליון של "פדיון שבויים"ביהדות. אבל מציקה לי השאלה: חילופי שבויים/ אסירים/ מרגלים נעשים בין צד אחד לצד השני, כשכל צד מחזיר לצד השני את אנשיו שלו (פעמים יש עסקות משולשות, בעיקר בחילופי מרגלים). הצד שעומד מולנו הוא לבנוני, שמיוצג למעשה על ידי חיזבאללה, וטבעי שידרוש שחרור לבנונים. מדוע ישראל מסכימה לדרישתו לשחרר גם פלשתינים? הוא מייצג אותם? השאלה השנייה היא זאת: נסראללה, מנהיג חיזבאללה, מצהיר מעל כל במה, כי אם ישראל לא תחתום איתו על העסקה, כפי שהוא מעוניין בה, אזי הוא יחטוף עוד ישראלים. למה הצהרות אלו עוברות כמובנות מאליהן בישראל ובעולם, ואין פוצה פה ומצפצף? לא מדובר כאן במורדים ביערות דרום אמריקה, או בהודעות מוקלטות נוסח בן-לאדן, אלא במנהיג הפועל בגלוי ועומד בראש מפלגה שיש לה נציגים בפרלמנט הלבנוני. השאלה השלישית, מתקשרת לשנייה: שרון חוזר ומודיע כי אם העסקה לא תתבצע, הוא יחרוץ את דינו של טננבאום למוות (משפחתו אפילוטענה שעצם פרסום הפרטים על דבר מעצרו יביא עליו גזר דין מוות). בכך הוא סימן בעצם לשרים שמתנגדים לביצוע העסקה: אתם נותנים ידכם לרצח שלו, דמו בידכם (המצביעה). ונשאלת השאלה: האם שרון יודע שכך יהיה? האם הוא מעריך שכך יהיה? בכל מקרה, לא שמעתי ששרון יצא באזהרה ברורה לנסראללה בנוסח: "דמך בראשך אם תיפול שערה משערותיו של אלחנן טננבאום. ידה הארוכה של ישראל תשיג אותך". הוא לא עשה כך, ועולה לכן ההרהור האם בכך מסמן שרון כי הוא מכיר בלגיטימיות של נסראללה לעשות כך? נראה לי כי כך עשוי לפרש נסראללה את השתיקה הישראלית נוכח איומיו. אין לי תשובות מספקות לשלוש השאלות. אולי התשובה הכוללת היא כי "בגדול", במקרו, אנחנו מנוצחים בידי הנורמות שהטרור מנסה להנחיל לעולם?