מעריב 3002
נובמבר 9
יביא לעוד חטיפות
לימור לבנת
שנה שלמה נסע מוסטפה דיראני כשבתא המטען של מכוניתו הנווט השבוי רון
ארד, ועכשיו הוא ייצא לחופשי.
דמו של רון ארד בראשו של דיראני. גם אם דיראני אינו מהווה עוד קלף מיקוח,
גם אם אין לו מידע על מקום הימצאו של רון ואין ערך ממשי להמשך מאסרו -
אסור לשחררו! שחרורו של דיראני, בהיעדר כל מידע על רון ארד, יהווה שבירה
של כל נורמה מוסרית, כל ערך וסמל עליהם גדלנו.
מדינת ישראל נמצאת באחד הפרקים הקשים בתולדותיה, מצב המחייב עמידה
איתנה ומשותפת מול האתגרים. מצב המחייב התייצבות מלאה (כמו בגיוס
המילואים ב''חומת מגן''), עוצמה פנימית ונפשית, ביטחון מוחלט בנאמנות
המדינה לחייליה.
את נאמנות המדינה ללוחמיה אסור לנו להעמיד בסימן שאלה.
קשה לעמוד מול משפחות אברהם, אביטן, סועאד וטננבאום, אך האם נפדה אותם
תמורת נטישתו של רון ארד? תמורת נצחונה של איראן? תמורת הפיכתו של
נסראללה למנהיג האזור, לשריף של המזרח התיכון?
לפני חודשים אחדים שוחרר אחמד ג'בארה שבשנת 1975 רצח 14 ישראלים
בפיגוע המקרר בכיכר ציון בירושלים. כעבור חודש מונה ליועצו של ערפאת,
ובנאום בבית-לחם הסית לחטיפת ישראלים. ברור, אפוא, שכמו ב''עסקת
ג'יבריל'', שחרור מאות אסירים ייתפש על ידי האיראנים וחיזבאללה כחולשה
ישראלית, ויביא לעוד פיגועים, לעוד טרור, לעוד חטיפות.
הבטחתי לציפורה ויעקב אביטן שברגע ההחלטה יעמדו לנגד עיניי משפחותיהם
של עדי, בני ועומאר ומשפחת טננבאום - אך גם משפחתו של רון ארד
ומשפחותיהם של אלה שחלילה ישלמו בחייהם בעתיד.
ובהכרעה הקשה, המוסרית-ערכית והמצפונית הזו, אני מצביעה נגד.