[Insert Title Here]

חבריו לקורס הטיס של רון ארד יצאו השבוע למסע ארוך למען שחרורו * אבל הם מתעקשים שלא לכנות את המסע "מחאה" נגד ההצעה שיביא שרון לממשלה * "אם היית שואלת אותי פעם אם אקח שלט שכתוב עליו 'לא מפקירים חבר בשטח', הייתי אומר לך שאת הוזה בהקיץ"

בדרך לכנס באולם מופת בהוד-השרון, דיברו ברדיו על רצח רבין. חמישי בנובמבר זה היה, יום השנה. בשעה שבע בערב, כך נמסר לכל מערכות העיתונים והטלוויזיה, יתכנסו חבריו הצועדים של רון ארד באולם מופת. הוד-השרון, עיר מגוריו של רון ארד, תמיד זוכרת, אמר סגן ראש העירייה שהקציב את האולם והמופע לכבוד החברים והמסר.

לכאורה לא היה קשר בין חבריו של רון מקורס טיס, לאזרח דוד, שאמר בתוכנית הרדיו, שבה מותר לאזרחים לדבר, שרצח רבין שבר הכל. שבר את כללי המשחק. שבר את החוקים.

בארבע וחצי אחר הצהריים הגיעו ההודעות הראשונות על סגירת העסקה של חילופי השבויים והבאתה ביום ראשון לאישור הממשלה.

החברים של רון היו בדרך. הם היו באמצע ההליכה, התקרבו לבית של צ'וקו, שזה רון ארד בשפתם, ופתאום טלפונים שמספרים להם שאמרו בחדשות שנסגרה העסקה. וזה "כמו בומבה בראש", אומר רונן מירב, "חוטפים מכה. זה משהו שאתה חושש ממנו והנה הוא בא. אבל אז שנייה אחר כך הגלגל מתהפך ואני אומר לעצמי - כוח מלא, הנה ההזדמנות האחרונה, עכשיו נהיה הכל ברור, נהיר, מכוון והמטרה מול העיניים". ככה, בשפה של טייסים, אמר את אשר על לבו שכוון היישר להחלטת הממשלה ביום ראשון.

אפרוחי ההורה הפתיחה של הכנס היתה מפתיעה ביותר. ילדות קטנות מחופשות לקאובוי'ס פצחו בריקוד שכלל אלמנטים ברורים של רכיבה על סוסים וסיבובי פלצור מרשימים. משהו בקונטקסט העצוב והאכזרי כל כך שקשור בגורלו של רון היקשה על עיכול פיזוזי הבוקרות ממחוזות מונטנה, שהיו למעשה חברות להקת המחול הייצוגית "הורה אפרוחים". למרות ההפתעה האמנותית הזאת, כולם מחאו כפיים בנימוס.

זאת פעם שנייה שטייסים נכנסים לשיח הציבורי. אחרי שנים של מיתוס "הכי טובים" ו"הכי שתקנים" ו"הכי בכלל", הם מחליטים לנקוט עמדה. לדבר בשפת האזרחים. הראשונים היו אלה שחתמו על "מכתב הטייסים". מהמקום הכי בלתי צפוי, מהקונצנזוס האולטימטיבי, הגיעה מחאה אכזרית ששברה לנו את הלב. זאת היתה מחאה לא רק על ההפצצות שהם רואים בהן "פקודות בלתי חוקיות בעליל", אלא מחאה על שלמות הקוד - "ההומאניות הבלתי ניתנת לערעור של צה"ל". סרבנים, קראו להם, ובזה חרצו מיד את גורלם ומזערו את השפעתם על השיח.

השבוע שוב יצאו הטייסים לדרך. הפעם, חברי קורס טיס 78, הנושאים את המסר "לא מפקירים חבר בשטח". לצעדה ארוכה, יצאו. מרמת-דוד בצפון, דרך חדרה, דרך רמת-השרון, עד לירו שלים. עד לנשיא.

בפעם הראשונה שאני מעלה מולם את אופציית ההשוואה ל"מכתב הטייסים", מתקררים יחסינו מיד. למרות שאני מדגישה שההשוואה אין לה שום עניין בתוכן הנושאים, אלא מעצם המהלך האזרחי הציבורי שמבקש להשפיע, לשנות - דבר לא עוזר.

"אנחנו לא נגד ולא בעד כלום", הם נוזפים בי, "אנחנו חברים של רון". טראומת גורל חבריהם הטייסים מהמכתב תקשה מאוד על השיחה שננהל. מאוד.

לאחר ריקוד נוסף של אפרוחי ההורה, שהתחפשו הפעם לשפנפנות, עלה רונן מירב, פעם קורס טיס, היום מנכ"ל חברת היי-טק, לבמה ואמר: "יצאנו לצעדה של ארבעה ימים כדי להעביר מסר: רון ארד חי. אל תיתנו ידכם לעסקה שמשאירה את רון בחוץ. לא מפקירים חבר בשטח. אנחנו כולנו נצטרך להסתכל לרון בעיניים. אל תגרמו לנו להשפיל מבט".

זה לא מסר ברור ובוטה נגד מדיניות הממשלה? אני שואלת.

והם, חמישה מהם ליתר דיוק, אומרים לי - "לא". לא כזה, שאין בו פירצה אפילו. לא מוחלט. "אנחנו לא נוקטים עמדה נגד ההחלטה של הממשלה או בעד, כי אין לנו את כל הפרטים שקשורים להחלטה", אומר אורני פטרושקה, מנכ"ל "כרומטיס".

"אנחנו רק בעד המסר שלא מפקירים חבר בשטח. זה ערך. עליו אנחנו נלחמים", אומר רונן מירב יוזם הרעיון.

"כל מה שאנחנו מבקשים", אומר החבר תמיר דגן, "זה להזכיר לעם ערך שאולי דהה קצת עם הזמן".

מה זאת אומרת לעם? אתם צריכים להזכיר למנהיגים שלו.

"אנחנו מבקשים להזכיר לכולם שכולנו חונכנו על ערך".

לא ראיתי אתכם יוצאים לצעדות על הערך החשוב הזה כשמדחאת יוסוף הופקר בקבר יוסף.

"אנחנו יצאנו לצעדה הזאת בגלל שרון חבר שלנו. אין ספק שגם שם היתה הפקרה. אין כאן שום סתירה", אומר מירב.

זה נכון. אין סתירה, אבל היום הכל נראה כל כך סקטוריאלי, קרוב לעצמך.

"אין ספק שיש לנו בעיה עם הקודים החברתיים, עם המרקם החברתי", הם אומרים. "אבל יצאנו לצורך עניין מסוים".

ואולי רון הוא רק סימפטום מתהליך הפקרה גורף שקורה במדינה הזאת.

"כן. יכול להיות. אבל אנחנו לא הקמנו תנועת מחאה שתביא לשינוי חברתי. אנחנו נלחמים עבור רון", אומר אורני פטרושקה.

לא ויקי ולא קנפו האמת, הם לא אוהבים את השאלות האלה. הרצון לטעת את המהלך שלהם בקונטקסט החברתי הכללי נתקל בחומה. אנחנו מתחילים לפתח אינטימיות של אויבים.

אבל כשאורני פטרושקה מסביר שהם לא נכנסים בכלל לעניין טננבאום מול רון, מבקשים לסטות, ובצדק מבחינתם, ממורכבות השאלה של מוסר אחד מול מוסר שני - אני מתחילה אפילו לסמפט אותם. אני רואה כמעט בבירור את המאמץ שלהם לאחוז גם במיתוס הטייסים המופלאים, אליטת המדינה, ובאותה עת לשאת את קולה של המחאה.

מה שהם לא עושים במילים חדות וברורות, עושה סיפור קטן. הסיפור של דוד יאיר, נווט, שעולה על הבמה של אולם מופת בהוד-השרון.

מלחמת ההתשה, הוא מספר, אובך, שמש בעיניים, קשה לראות את האופק. שני טילים פוגעים במטוס. המטוס בוער אבל הם לא נוטשים. כשמגיע הטיל השלישי, הם בגובה 000,9 מטר. מתחת המדבר. אין ברירה, צריך לנטוש. 21 דקות היה תלוי על המצנח. וכל הזמן הזה, הוא אומר, היה ברור לו שכאשר יגיע למטה יחכה לו מסוק. אבל הוא לא חיכה. במקומו היה חייל מצרי שרדף אחריו חצי שעה. שמונה שעות הצליח להסתתר ואחר כך הגיע מסוק יסעור שנכנס, "מי שמבין את הסכנה", לארמייה השלישית כדי לחלצו. חיים בר-לב, שקיבל את ההחלטה הזאת, מספר דוד יאיר, סיכן את חיי המחלצים ואחר כך סיפר שזאת היתה אחת ההחלטות הקשות בחייו.

ביום כיפור הוביל דוד יאיר מטוס לתקיפה בסוריה. המטוס נפגע, בער בשמים ושוב לא נותרה ברירה אלא לנטוש. "הפעם זה לקח 07 דקות. לאחר 07 דקות הגיע מסוק והוציא אותנו. את רון עוד לא הוציאו".

אז למה לא לומר "אנחנו מוחים", "אנחנו נלחמים"? למה לא?

"כי זה בא ממקום אחר", הם אומרים.

ואז אני עושה טעות, ומזכירה את ויקי כנפו. ובצדק, מזכירה. שהרי היא שהולידה את תבנית צעדת המחאה, ומאחר שכך כל צעדה ברגל תתפרש כיציאה למלחמה. אבל הטייסים שמולי לא מבינים בכלל את הקשר. רחוקים ממנו כמו שמים וארץ. חלקם אפילו עושה אוף נרגן.

וכדי להסיר כל בדל של קשר, מספר לי רונן שהתכנון הראשוני היה בכלל מירוץ לפיד, שזה ממש לא דומה לצעדה, אלא שאז עלה בדעתם של החברים, ששנת לידה 8591 היא לא בדיוק מתכון מוצלח למירוץ אתלטי כזה מרמת-דוד לירושלים.

ואני מביטה בהם, אזרחים מוצלחים, כאלה שיושבים היטב בחיים, מתנהלים רחוק מהמצוקות, שזו אולי אמירה בלתי בדוקה, אבל שווה הסתכנות, והם יוצאים ל מלחמה למרות ש"זאת לא מלחמה", יוצאים למאבק, למרות "שזה לא מאבק", אבל על דבר אחד לא יהיה סוף סוף ויכוח, על הבחירה הסמנטית "עושים מעשה".

וניסן משכיל מדבר על תחושת חוסר האונים. על הרצון להזכיר את עניינו של רון שעומד מול מציאות לא תומכת ותמיר דגן אומר, שאין תקדים כזה בכל תולדות מדינת ישראל שמישהו שהיו איתו בקשר שנה, שנתיים, פשוט נעלם. ורונן מירב מספר, שוועדת וינוגרד היתה סוג של טריגר, כאשר באה ואמרה שההנחה שרון חי גוברת על כל הנחה אחרת. ולכן המסקנה היא שרון חי. והטריגר, הם אומרים, הלך והתבשל עד שפרץ ביום שישי שעבר והפך לפעולה. פעולת תזכורת. שום דבר מחאתי, כמובן.

"אם היית שואלת אותי אם אני אזכה לקחת שלט שכתוב עליו 'לא מפקירים חבר בשטח', הייתי אומר לך שאת הוזה בהקיץ. הקוד הזה זה אפילו לא משהו שכותבים אותו. זה משהו שנושמים אותו", אומר רונן מירב. "ואז שבאה הודעה כזאת על סגירת העסקה, זה לא פשוט. זה ברור ש-71 שנה זה מעייף ואנחנו ביקשנו רק לומר, רגע אחד, תניחו שהוא חי. אל תרפו. זה בן אדם".

אנדרסטייטמנט אבל כבר שנים, נדמה, שרון ארד הופקע מגבולות אנושיותו לטובת הערך עצמו. רון ארד הפך לאידאולוגיה, לערך, לקוד - לא נוטשים חייל, ולפתע צריך מאמץ חברי כדי להחזיר את המיתוס למקום. כי כל המיתוסים במילא מתנפצים פה אחד אחד, והנה גם תורו של רון הגיע, וצריך ללכת ברחובות ולצעוק - היי, לא נוטשים, לא מפקירים.

פתאום צריך להזכיר, להילחם באיזה אלצהיימר כרוני שפשה בערכים הבסיסיים ביותר וניוונם.

ובאולם חושך, מקרינים עכשיו סרט המתעד את חילוץ ארבעת הלוחמים שיצאו לפעולה בנועיימה שבלבנון. צילומי מזל"ט ומצלמות טלוויזיה זרות מראות במטושטש את המסוקים, שמסתכנים ומנתבים את דרכם בשמים, ואת הנחיתה ואת החיילים שנתלים על המגלשיים, וברקע הקולות בקשר ברורים מאוד ביחס לתמונות ומשפט אחד נצרב בזיכרון, המשפט שאומר הטייס לחייל המודאג למטה, "אל תדאג", הוא אומר לו בשקט, "לא נשאיר אתכם כאן".

בחוץ, כשהשיחה כבר מקבלת אופי של עייפות אחרי קרב, שואל פתאום החבר אסף מור את החברים אם הפעילות שלהם תימשך גם אם תתבצע העסקה בשלמותה. התשובה לשאלה הזאת, הוא אומר, היא המבחן האמיתי.

ורונן אומר שגם אחרי שטטננבאום וגופות שלושת החיילים יחזרו הביתה הוא ימשיך להיות חבר של רון ארד. אבל לדעתו הממשלה לא תאשר את העסקה. וכמו פוליטיקאי משופשף, למרות ששום דבר בו לא מסגיר תכונות שכאלה, הוא מוסיף, "אני מאמין שהממשלה לא תאשר".

האמונה, זה ידוע, היא ידידת הצרה הצרורה.

ואם הממשלה בכל זאת תאשר את העסקה, אני שואלת, מה תרגישו. ודני זוננשיין אומר "אני אהיה עצוב".

אנשים של אנדרסטייטמנט, החברים של רון. "אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי", אומר דני. "זה הכל".

באינטנרט מתפרסמת בלילה ידיעה שבינתיים אין לעסקה רוב בממשלה. התומכים הם אריק שרון, שאול מופז, גדעון עזרא ויהודית נאות. המתנגדים הם לפיד ושרי הימין עוזי לנדאו, אפי איתם, צחי הנגבי, בני אלון, לימור לבנת, מודי זנדברג וזבולון אורלב. טרם החליטו: דני נווה, אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן, מאיר שטרית, נתן שרנסקי ויוסף פריצקי.

הציבור, לעומת הנבחרים, כבר החליט. רובו עם רון ארד.

לקראת סיום האירוע בהוד השרון עולה לבמה דורון מזר לשיר את השיר "אני חזור הביתה" ובסוף מגיעה גם טובה מהביטחון העירוני של רמת-השרון, ושואלת בהתרגשות את החברים אם הם יגיעו בדיוק בשבע כדי שאפשר יהיה לללוות אותם עד צומת . ירקונים. כן, הם אומרים לה, בשבע יוצאים לירושלים