ארכיון

בגיל 67 יונה באומל ממשיך לחפש את בנו זכריה,מנעדרי קרב סולטן יעקוב,הוא חוצה יבשות ומגיע למקומות שרגלי ישראלי לא דרכה בהם.הוא נפגש עם גדולי עולם,וגם עם מרצחים שמיהר להתרחץ לאחר שלחץ את ידם.משילטונות צה"ל הוא כבר לא מבקש עזרה,וגם הפסיק לדווח להם על המידע שהוא משיג.לאחרונה הציב אתגר לראשי הצבא:תושיבו בית דין רבני שיקבע שבני חלל,ואקבל את פסיקתו."בגיל שלי,"הוא אומר,"אין לי כוח להילחם כדי להחזיר גופה.אני ממשיך לעבוד כי אולי הוא יושב באיזה מקום חשוך ומחכה לי..."

ליונה באומל אין תכנית ליום שבו בנו,זכריה,ישוב מן השבי.זמן רב מידי חלף מאז יום שישי המר ההוא,ה-11 ביוני 2891. ביום זה הסתיים קרב סולטן יעקוב,שעות ספורות לפני הפסקת האש של מבצע שלום הגליל.הקרב הקשה גבה מחיר דמים גבוה מצה"ל,20 חללים ושישה שבויים-אחד מהם הוא זכריה באומל.

12 השנים שחלפו מאז הכחידו אצל באומל האב כל רצון לבניית מגדלים באוויר,אך אינן משפיעות על קצב פעילותו למען בנו,גם כיום,כשהוא בן 67.באומל מדבר לאט,מחשב כל משפט.הוא יודע דברים רבים שאינו יכול או רוצה לספר.עיניו התכולות,המבטא האמריקני והישירות שלו גורמים לך לחשוב שמדובר בשכן החביב שגר ממול,אבל הצורה שבה החליטו הוא ואישתו להתמודד עם שבייתו של בנם היא בהחלט לא מצויה.השניים לקחו את המושגים 'חיפוש' ו'מסירות' רחוק ככל שניתן.

תחילת המסע הגדול

יונה ומרים באומל עלו לישראל מניו יורק לפני 33 שנים.הוא היה בעליו של מפעל סריגה והיא היתה מורה לאמנות.כשהיגיעו ארצה היה זכריה,הבן הצעיר מבין שלושת הילדים,רק בן 9 וחצי,אך הותיר מאחוריו חברים שחלקם עומדים גם היום בקשר עם הוריו ומנסים לפעול לאיתורו ושיחרורו.

הילדים נקלטו היטב בארץ.זכריה,ש"נולד עם כדורסל ביד",כפי שמעידים חבריו,היה מעוניין יותר בספורט מאשר במתרחש בכיתה.את שנות התיכון עשה במדרשיית נועם,ולאחר מיכן הלך לישיבת ההסדר בימית. "את צריכה להבין שבימית היתה צלילה",מסביר יונה באומל את מה שהניע את בנו להרחיק לדרום.לאחר פינוי ימית חיפש זכריה ישיבה אחרת,ולבסוף החליט ללמוד בהר עציון. "הם לא קיבלו אותו שם,אבל מישהו נתן לו עצה שיישב וילמד.כך הוא עשה ואז הוא התקבל.בסופו של דבר נתנו לו לעזור לתלמידי חו"ל,כי הוא הכיר את המנטליות,והוא הצליח להתחבר גם עם תלמידי הארץ וגם עם תלמידי חו"ל."

גם כאן הקשרים שיצר זכריה עומדים לו עד היום.זוג תאומים "חוצניקים" שלהם סייע כשלמדו בהר עציון הם היום בעלים של בית מלון במנהטן,שם הם נוהגים לארח את יונה ומרים כשהם זקוקים למקום לינה במסעות החיפוש אחר בנם.

ביוני '28 עמד זכריה באומל להשתחרר מהתחייבותו לישיבת ההסדר,והתכוון להתחיל כמה חדשים אח"כ את לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה.לקרב סולטן יעקוב הוא גוייס מתוך הישיבה. הואיו למדו שבנם בצבא מגלויה ששלח להם,ובה ביקש חפצים אישיים ו-01 לירות,סכום שמשתווה ל-52 שקלים. בה בעת שיונה ומרים קראו את הגלויה בביתם שבירושלים,היה זכריה בעיצומו של הקרב,אך הם לא ידעו על כך דבר.

ביום שלישי בבוקר,ארבעה ימים לאחר הקרב,דפקו על דלת ביתם נציגי קצין העיר והודיעו כי זכריה נעדר,אך באותה נשימה הרגיעו את ההורים ואמרו כי קיים סיכוי גבוה שיימצא. "היינו בהלם", מתאר באומל. "התפללנו שיימצא.אני אמרתי תהיליםואישתי פנתה לקהלת". בערבו של אותו יום שב נציג צה"ל לבית משפחת באומל והודיע כי עקבותיו של הבן אבדו.

"אחרי כמה ימים כינסו את ההורים של הנעדרים לפגישה עם המג"ד.היה בלגן.מהר מאד הבנו שהאמצעים של הצבא ואפילו המדינה בארצות ערב הם מוגבלים מאוד". יונה ומרים החליטו יחד שלא להשאיר את הזירה לפעולתן של רשויות המדינה בלבד: "הנשק הגדול ביותר הוא האין ברירה.התפרסמו בחו"ל ובארץ כתבות מעודדות על השבויים,אז הייתה לנו תקווה.

ברביעי ביולי היה טקס קבורה מפואר בבית הקברות היהודי בדמשק,שם נקברו לכאורה ארבעה חיילים ישראלים.המשימה שלנו היתה לגרום לכך שיפתחו את הארונות,כי קיבלנו אינפורמציה שהחיילים שלנו חיים. דרך ידידים הגענו לסנאטור אחד שהיה ידיד טוב של אסד. מרים נפגשה עם העוזר שלו ואח"כ איתו,והסנטור לחץ על אסד.כעבור שנה,כשפתחו את הקברים,גילו שקברו חייל אחד (זהר ליפשיץ ע"ה) ושלושה ערבים.באותו זמן העקבות של הבנים כבר התקררו,ואנחנו התחלנו את המסע הגדול"

משימה בארץ עויינת

זכריה ומרים הקישו על כל דלת והפכו כל אבן. שום מקום או אדם לא נחשב אצלם כמעבר לגבול היכולת, ו"עם המון סייעתא דישמיא", כהגדרת יונה, הם יוצרים מגע עם אסירים בבתי הכלא בסוריה,עם מחבלים ועם שליטי מדינות שאינן מוגדרות כידידות ישראל, בלשון המעטה. בני הזוג באומל חילקו בניהם את המשימות: מרים נפגשת עם סנאורים,עם חברי קונגרס ועם דיפלומטים אירופאים,ויונה נפגש עם הערבים.את הפעילות הם מממנים מכיסם ומסתייעים בידידים. "אנחנו לא נוסעים מחלקה ראשונה אז זה לא עולה כ"כ הרבה", הוא רומז.

יונה באומל ואני יושבים בחדר העבודה הצר שלו.על הקיר תלויים דיוקן שלזכריה מתקופת לימודיו בישיבת ההסדר,כובע אוסטרלי לראשו ("הוא היה חברמן") ותמונות משפחתיות מן השנים האחרונות. מרים, שנמצאת בבית, בוחרת שלא להשתתף בשיחה. בעלה מסביר כי בשנים האחרונות היא נפגשת פחות גם עם אנשי ממשל: "מרים התעייפה.היא כבר סחוטה נפשית והפגישות האלה קשות לה" .

במסגרת המאמצים להשבת זכריה, שהה אביו בתוניס ובמדינות נוספות שרגל ישראלי בדר"כ אינה דורכת בהן,שם נפגש עם מחבלים מצמרת אש"ף. "כשהם היו באים לכאן אחרי אוסלו,היינו עושים פגישת מחזור", הוא אומר בציניות.

באומל הצליח לטוות מערכת יחסים ישירה עם חלק מהנהלת הארגון, והדבר הגיע לכדי מערכת יחסים עקיפה גם עם ערפאת,שלדברי באומל נוטר לו טינה: "כשהייתי בתוניס שלחתי מסר לערפאת שאני מעוניין להפגש איתו והסברתי לו שאני לא אחכה במיוחד בשבילו. זה היה בתקופה שהוא פחד על נפשו ולא היה מודיע מראש מתי הוא בא. יכולתי לחכות חודש. הודעתי לו שאם הוא יגיע כשאני שם- נפגש, ואם לא - אני לא אחכה לו. מאז הוא כועס עליי".

לכעס הזה של ערפאת יש ביטוי בשטח: באומל חושב שהוא מחזיק במידע על בנו, אולם אינו משתף פעולה וגם עוצר בעד מקורביו מלעשות כן: "היתה לי התכתבות עם עבדאללה,יורש העצר של סעודיה. הוא כתב לסרי נוסייבה, שהיה באותו זמן בריאד, להיות בקשר איתי. אנשי המשרד של נוסייבה יצרו איתי קשר, אבל ערפאת אסר עליו להפגש איתי. נוסייבה עשה שמיניות באוויר כדי לעקוף אותו ובכל זאת לקיים פגישה, אבל בסוף היא לא התקיימה. עכשיו מציגים אותו כמתון, אבל בעצם הוא עושה דברו של ערפאת".

לפני 01 שנים העביר ערפאת למשפחת באומל את חצי הדיסקית של זכריה. גם את המעשה הזה לא זוקף יונה לזכותו של ערפאת: "חברים שלי באש"ף אמרו לי בדיוק איפה היא,ואני אמרתי את זה לרבין".

מפגש עם מחבלים

יונה באומל אינו מחצין רגשות . השנים שעברו או ניסיון החיים גורמים לו שלא להסגיר את מה שמתחולל בנפשו. לאחר שהוא מונה מספר מחבלים שעימם נפגש אני מקשה:

לא קשה לך להפגש עם רוצחים?

"כשהייתי בתוניס הביאו את מנדו נופח, זה שתכנן וביצע את השחיטה במעלות, כדי להפגש איתי. אני לוחץ לו את היד כי נפגשים. אנחנו שותים קפה יחד. אני יוצא מתוניס, חוזר לאירופה ונכנס לבית המלון. אני יודע שמרים מחכה לשמוע מה היה בפגישה ולא יכולתי ליצור איתה קשר מתוניס. ובכל זאת, למרות שכבר הגעתי לאירופה, עדיין לא יכולתי להרים אליה טלפון. נכנסתי קודם כל למקלחת לשטוף את עצמי. אני יודע כמה היא מחכה, אבל אני לא יכול... זה לא פשוט. אבל זה למען הבן".

החיפושים הארוכים של בני הזוג באומל הכילו בתוכם תקוות רבות. חלקן התבדו ואחרות התנפצו אל סלעי מאבקי היוקרה של הממסד הבטחוני בישראל: "בסביבות 58' נודע לי על יורד סוחר סמים שיש לו שותף סורי. השותף סיפר שהוא היה בכלא הסורי יחד עם חיילים ישראלים. מרים ואני ועו"ד אורי סלונים נסענו לברלין כדי לראות אם אנחנו יכולים לקדם משהו. קבענו בבית קפה נגד רצונו של הסוחר היהודי.

הוא נכנס, הסתכל על סלונים, ואמר 'סלונים זה מוסד. אם הוא נשאר אני יוצא'. סלונים, שבא במיוחד לברלין בשביל הפגישה הזו, קם וחזר לבית המלון. היו לנו כמה פגישות קשות מאוד. הוא לא רצה למסור את השותף שלו, אבל אני נאבקתי בשביל הבן שלי ואיימתי שאהרוג את הילדים שלו. בסוף הוא נשבר ואמר שהשותף נמצא בדנמרק. הסוחר היה מוכן לנסוע אליו עם מישהו שייראה כמו ערבי.

"למוסד היו אנשים באירופה. בכמה שעות היינו יכולים להביא מישהו שיסע איתנו יחד. אמ"ן התעקש שזה יהיה מישהו שלהם. כעבור שבועיים סוף סוף הגיע מישהו מאמ"ן, אבל היהודי כבר ברח לי פסיכולוגית ושום דבר לא יצא מיזה".

יחד עם החיפוש הבילתי נלאה אחרי זכריה, יונה ומרים לא קטעו את חייהם. "תציצי רגע בסלון", מבקש יונה כשאני שואלת על המשפחה. "נו", הוא דוחק בי בשובי, "קיבלת מענה?" בחדר המגורים של המשפחה נמצאות 3 מתוך 7 הנכדים של יונה ומרים, ולצידם אחותה של מרים,שהיא בת למעלה מ 09. באומל מסביר כי לעיתים נשלחות הנכדות כנציגות המשפחה לאירועים הקשורים בחיילים הנעדרים. היעדרו של זכריה הוא חלק מחייהן. יונה, מצדו, ככל סב מעורב, אינו שוכח היכן כל נכדה לומדת וגם מגניב לשיחה סיפור קטן על הנכד בן השנתיים

אי ודאות של 12 שנה

מיום נפילתו בשבי של זכריה, אף גוף או אדם לא טענו ולו פעם אחת כי הוא חי ונמצא בידם. איש גם לא ניסה להשתמש בו כקלף מיקוח, והוריו מעולם לא קיבלו ממנו מכתב או אות. "היו שטענו שזכריה בידם והוא מת, ואנחנו בדקנו בכל פעם כי רצינו להגיע לסוף, לאמת. לא להשלות את עצמנו. בדקנו עד הסוף כל אינפורמציה על חללים, וידענו שזה לא זה"

באומל מנסה להשאר ריאליסט בכל כוחותיו, משימה לא קלה בהתחשב בים אי הוודאות המשאיר מקום רב כ"כ לדמיון. חרף זאת, הוא מאמין לעדויות חדשות שהביא אחד החברים של זכריה,רופא אמריקני בעל שם. מדובר בעדיי ראיה שסיפרו כי ראו את הבן חי בכלא בדמשק וטענו כי הוא שרוי במצב טוב,יחסית. באומל כבר שמע שקרים רבים. ערבים ויהודים ניסו לרמות אותו פעמים לא מעטות, אולם העדויות נראו לו הפעם מוצקות.

ואפע"פ כן, הוא לא נותן לעצמו להפליג על כנפי הדמיון: "מי שחושב שאחרי יותר מ 02 שנה זכריה יחזור, אם ירצה ה', מהשבי ומחר הוא יעלה על אוטובוס למלחה, טועה. אין לי אשליות. אני חושב שאחרי שהוא יחזור הבעיות רק מתחילות. מצד אחד כולם אומרים לי שזכריה הוא שורד בטבע שלו, אבל אנו צריכים להיות ריאליסטים. אני רואה אנשים בגיל שלו, ואין לי דמיונות שזה מה שאנחנו נקבל חזרה. אני יודע שזה בילתי אפשרי. להיות מבודד יותר מ 12 שנה זה לא פשוט"

באומל אינו מתכוון להציג לצה"ל את ממצאיו החדשים ואת תכניותיו לעתיד. ככלל, בשנים האחרונות הוא מעדיף שלא לשתף את הצבא בעשייתו בתחום. הוא מתנצל ע"כ שהוא מבקר את צה"ל. הוא עושה זאת בזהירות, מפציר בי לבקש את תגובת צה"ל לטענותיו, וזז באי נוחות בכל פעם שהוא עומד לומר משהו לא נעים על הצבא הישראלי: "בתחילת הדרך עשו הרבה שגיאות. היו קצינים בתפקידים שלא היו צריכים להיות. אם אני מסתכל אחורה אני חושב על קצינה אחת בפרט שהיה הרבה מתח איתה. אני חושב שהיא היתה הרבה יותר מתאימה לניקוי שירותים מאשר להיות קצינה באיתור נעדרים.

אח"כ, במשך הרבה שנים, הצבא היה משוכנע שזכריה חלל. אז הייתי מדווח על מה שמצאתי. כשהייתי מגייס אנשים בעלי מעמד לעבוד איתי, הם היו בודקים עם הגורמים הרשמיים פה ואז היו אומרים להם: 'אל תעבדו בשביל באומל, הבן שלו חלל. תעבדו בשביל רון ארד, הוא חי,' ואת זה אני לא סבלתי. אני חושב שזה בילתי מוסרי בעליל. אז אחרי זמן אמרתי: 'מוחל טובות, מוחל דיווחים', לא מסתייע בצבא ולא מדווח להם".

בית הדין יחליט אם זכריה חי

לפני כשבועיים פרסמו אמצעי תקשורת כי על שולחנן של ראש אכ"א וראש אמ"ן הונח דו"ח חשאי שחקר את סולטן יעקוב,שמסקנתו היא כי לפחות שניים ואולי אף שלושת החיילים הנעדרים מן הקרב, יהודה כץ, צבי פלדמן וזכריה באומל, אינם בין החיים. הפרסומים טענו כי לאחר שראשי הצבא יעיינו בדו"ח הם יעבירו אותו לתא"ל הרב ישראל וייס, הרב הראשי לצה"ל, שיוכל להכריז עליהם כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

הכנת הדו"ח, כך מסתבר, לא התיעה את באומל. להיפך, הוא היה מיוזמיו. רק שהוא היה ועדיין משוכנע כי המסקנה שונה בתכלית. כך הוא גם הבין ממחבר הדו"ח, שאיתו שוחח לאחר הפרסומים: "למעלה מ 3 שנים אני לוחץ שיקימו בית דין שיפסוק מבחינה הלכתית אם אפשר להכיר בזכריה כחלל צה"ל. אני לא מאמין שהוא חלל ואני לא מאמין שהם יכולים להכריז עליו ככזה.

יזמתי את זה כי יש נוסחה: כל עוד לא הוכח אחרת הוא בחזקת חי, אבל שלא בפני הם אומרים שזכריה חלל. אני רוצה שיתיחסו אליו כחי או שיכריזו עליו כחלל. אני לא רוצה את השניות הזאת. אז כל עוד שאהוד ברק, שפיקד בפועל בסולטן יעקוב, היה בתפקיד רישמי, זה לא הלך. אחרי שהוא הפסיד את הבחירות לראשות הממשלה, צה"ל הסכים. גם הם מעונינים לסגור את הפרשה.

הסכמת צה"ל היתה על סמך קצין אחד באמ"ן שאמר שהוא יכול להוכיח שזכריה חלל. כשהוא נתן את העדות שלו לבית דין הם צחקו עליו, כי הוא לא הוכיח שום דבר. לא חי ולא מת, אם כבר אז קצת יותר לכיוון החי. אז פיטרו אותו מהצב"א. התפיסה שרווחה בצה"ל פשוט השפיעה על הקצין. אח"כ לקחו חוקר רציני חיצוני, ואז בפעם הראשונה התחילו לחקור מ-א' עד ת' מה שהיה. הוא הגיע להרבה חיילים שהיו בקרב ומעולם לא תחקרו אותם. הוא הניח את העבודה שלו על שולחנם של ראש אמ"ן וראש אכ"א, ולתקשורת הדליפו לא נכון. הגישה שלי לאורך השנים היתה, שאם יש להם הוכחה שהוא מת, שיכריזו שהוא חלל".

משפחותיהם של הנעדרים האחרים מן הקרב, צבי פלדמן ויהודה כץ, היו אמורות גם הן להיכלל בעניין בית הדין אך ברגע האחרון נסוגו.

יונה באומל התחייב בפני צה"ל לקבל את פסיקתו של בית הדין, שבו ישבו הרב וייס כאב"ד הרב אבידן, ראש ישיבת שעלבים שהיה גם רב צבאי, והרב רקפת, רב ממוצא אמריקני שעבד בעבר בשירות המדינה.

באומל לא יערער על פסיקתו של בית הדין, והוא גם הסכים שניתן יהיה לקבוע את מות בנו הרווק ע"פ דיני עגונה, בלי להזדקק לשני עדים כשרים כפי שההלכה היהודית דורשת במקרים רגילים. אם יקבע בית הדין כי זכריה חלל, באומל האב לא ידרוש עוד את השבתו חי אלא יבקש שיביאו אותו לקבר ישראל, כמו כל חלל צה"ל אחר.

אבל, כאמור, הוא אינו מאמין שאלה יהיו התוצאות: "אמרתי : 'אני נותן לכם את הקריטריון הכי קל, בלי ערעור, אבל אני רוצה משפט צדק'. רציתי שהם יגידו 3 מילים שהם לא מסוגלים להגיד: 'אנחנו לא יודעים' ".

"אולי זכריה מחכה לי"

בימים אלה מתגבשת עסקה לחילופי שבויים, המציעה מעל 054 מחבלים תמורת 3 גופות של חיילי צה"ל והאזרח אלחנן טננבאום. הנושא מעורר ויכוח ציבורי, בין השאר בגלל המחיר שצריכים אזרחי ישראל לשלם עבור נעדריהם. באומל בוחר להתייחס לסוגיה לא מנקודת המבט של משפחת נעדר אלא מזווית אחרת, כזו של אחד שניהל בעצמו מו"מ מול המחבלים. לפני כ-12 שנים הביא באומל להשבת גופת חייל צה"ל הדרוזי סמיר אסעד.

"אני חושב שאחת הבעיות היא האנשים שאותם שולחים לנהל מו"מ ", הוא אומר. "אולי אני שוויצר, אבל כשנסעתי לנהל את המו"מ על גופתו של סמיר אסעד, רבין נתן לי ליסוע, אבל בלי סמכות. הייתי צריך לסדר לעצמי את הקשר לארץ ולא נתנו לי כלום.

ישבתי יחיד מול קבוצה, ואין דבר יותר קשה מזה. זה היה המו"מ הראשון אחרי עסקת ג'יבריל. הם היתחילו איתי במאות מחבלים תמורת הגופה, ואני סיימתי איתם בגופה תמורת גוסס. אחרי כן חוואתמה, שהחזיק את הגופה, אמר 'אני לא מוכן בגוסס'. אז הגוסס מת. בקיצור, העסקה היתה אחד מול אחד. חי מול גופה. אפשר להוריד אותם מהציפיות".

אם הבן שלך היה מעורב בעסקת חילופי שבויים,האם זה היה מצדיק שחרורם של מחבלים רבים?

בן שיחי מהסס. הוא אינו רוצה להכניס את עצמו לתוך העניין. ובכל זאת: "השם של אימו של יוסקה גרוף (שבוי שהוחזר בעסקת ג'יבריל) היה כשם אישתי, מרים. היא אמרה : 'תחזירו את ירושלים, אבל רק שאני יקבל את יוסקה' ".

זה גם מה שאתם אומרים?

אנחנו לא אומרים. זו לא החלטה שלנו. אנחנו לא הגענו לכזו נקודה. אני לא יודע מה אני אגיד ברגע של אמת". אחרי שנים של מאמצים וצפייה, יונה באומל אינו מקרין קדרות או מרירות. הוא סב גאה שממשיך לחפש את בנו בשבי הסורי. גם הטענות שהוא מפנה כלפי הממסד הן עינייניות ולא מלאות כעס, רגשי נקם או רצון למציאת אשמים.

חלפו 12 שנה והילד לא פה. אם הוא עוד לא שב, אולי מישהו אינו פעיל כשורה וצריך להדיח אותו?

"כשזכריה יחזור אז אולי נעשה דין וחשבון" אומר באומל ולא מתפתה ללכת בקטנות.

ובכל זאת,אתה עובד שנים ארוכות עם המערכת הצבאית, ומבחינתך היא לא הוכיחה את עצמה. ואז אתה בא ואמר "תשפטו ואני אקבל את הדין" ?

"היו הרבה ערבים שאמרו לי שזכריה חי, ואני שמעתי וחייכתי. אני יכול לשבת שעות עם ערבים והם יכולים לספר לי כל מיני שקרים. אני שומע, לא מאמין, שותה קפה אחד, שניים, שלושה, לא מגיב. אבל כאן, בעדות החדשה, אני מרגיש שיש משהו של ממש, אז אולי אני קצת יותר מידי בטוח בעצמי.

-בכל זאת", הוא אומר לבסוף, "אם המהלך שאני עובד עליו בימים אלו לא יצלח בידי, ובמקביל בית הדין יביא הוכחה שזכריה חלל, לא אתחיל מעגל חיפושים חדש. אני אומר ככה. בגיל שלי, אם אני אהיה משוכנע שהוא חלל, אין לי כח להחזיר את הגופה. אני ממשיך לעבוד כי אני חושב : 'אולי הוא יושב באיזה מקום חשוך ומחכה לי' אבל לו ידעתי שזה לא המצב הייתי מוסר את המלאכה לאחרים", הוא אומר ומעביר את ידו בהיחבא על עינו.