[Insert Title Here]

בעניין פדיון שבויים, מקורות ההלכה הם לכאן ולכאן. כדאי שהדיון יוכרע על פי שיקולים אחרים

הנה, תיהנו קצת, סיפור מהמקורות: "מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: 'תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים'. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: 'מי נתן למשיסה יעקב, וישראל לבוזזים'? ענה אותו תינוק ואמר: 'הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו'. אמר [רבי יהושע]: 'מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה! (לשון שבועה - א.ת) שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו'. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו (מי הוא)? רבי ישמעאל בן אלישע".

הסיפור הזה מופיע בתלמוד במסכת גיטין, לא רחוק מהמשנה הקובעת ש"אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם". משנה אלמונית זו לרבים, נהפכה בימים אלה ללהיט היסטרי, במסגרת הוויכוח על עסקת החלפת השבויים עם חיזבאללה. היא מתגלגלת גם על לשונם של כאלה, שספק אם אי פעם ראו ספר משניות או ספר הלכה כלשהו מבפנים. ואפילו אפיקורסים-להכעיס, שעצם הרעיון שמשהו במדינה ייקבע עפ"י ההלכה מזעזע את כל ישותם, יודעים לצטט אותה. והכל כדי לשכנע שאסור לשלם תמורת אלחנן טננבאום מחיר מופקע כביכול.

אז הנה, בא הסיפור על רבי יהושע ומלמד, שהדברים אינם פשוטים כל כך, וכמו בסוגיות הלכתיות אחרות, גם בזו יש פנים לכאן ולכאן. יש, מתברר, מקרים שבכל זאת מותר לשלם בשביל פדיון שבוי יתר על כדי דמיו. כך למשל, הגמרא במסכת גיטין מספרת על אחד, לוי בר דרגא שמו, שפדה את בתו שנשבתה בשלושה עשר אלף דינרי זהב, מחיר מופקע לכל הדעות. ובמסכת כתובות אומרת הגמרא, שלבעל מותר לפדות את אשתו השבויה עד פי עשרה מהמחיר הראוי לה. והפוסקים מזכירים עוד מקרים שגם בהם מותר לפדות שבוי ביותר מכדי דמיו, ויש גם הקובעים, שבמקרה של סכנת נפשות לשבוי, מותר לפדותו בכל סכום שיידרש.

ואיך אפשר בלי סיפור המהר"ם מרוטנברג, שחי במאה ה-13 באשכנז ונחשב למנהיג הדור. הקיסר רודולף אסר אותו ודרש סכום כסף עצום תמורת שחרורו. הכסף נאסף בידי היהודים, אבל המהר"ם אסר עליהם לפדותו במחיר המופקע. הוא התייסר שבע שנים בכלא עד שמת. לכאורה, ראיה ניצחת שצריך להפקיר את טננבאום לגורלו, אבל לא. גדולי ישראל תמיד החמירו עם עצמם וקבעו נורמות אישיות שלא בהכרח מתאימות לכלל הציבור.

סיכומם של דברים - רדו מגשר ההלכה בנושא זה. מי שמתעקש לגייס אותה לטובת הכרעות בענייני מדינה, אני יכול להציע לו כמה תחומים יותר רלוונטיים ומשמעותיים לעשות זאת. בשאלת חילופי השבויים צריך להעלות טיעונים ענייניים, והם כבדי משקל לכאן ולכאן.

בעיני, כפי שכתבתי בעבר, השיקול המכריע הוא סכנת המוות המוחשית, הנשקפת לאלחנן טננבאום, אדם חי (עדיין) בכלא חיזבאללה. סכנה זו מחייבת את ישראל לשלם בעבורו ובעבור שלושת החיילים הנעדרים אותה תמורה שהיתה מוכנה לשלם בעבור רון ארד, חי או מת.