[Insert Title Here]

במקרה של חטיפה וסחיטה, כמו אלחנן טננבאום למשל, פיקוח נפשו צריך להישקל אל מול הסכנה שפדיונו רק יגביר את תיאבונם של החוטפים * למרות זאת, הסבירות היא שהעסקה תצא בסופו של דבר אל הפועל

נוגע למהר"ם אחד הסיפורים המכוננים של המסורת היהודית בנושא פדיון שבויים מרוטנברג, חכם הדור בגרמניה של המאה ה-31, שנעצר על ידי הקיסר רודולף האכזר והוחזק בשבי עד שישולם עבורו כופר נפש גדול. הקהילה היתה מוכנה לגייס את הכספים הדרושים, אבל המהר"ם עצמו אסר על כך ונצמד לכלל התלמודי הקובע ש"אין פודין שבויים יותר מכדי דמיהם". הוא מת בכלאו בחלוף שבע שנים.

המהר"ם חשש שאם ישולם עבורו הכופר, לא יהיה לדבר סוף, וכל חכמי הדור יהפכו ליעד מבוקש של רוזנים וקיסרים שחסר להם קצת מזומנים בקופה. הרמב"ם אמנם קבע שאין מצווה גדולה מפדיון שבויים, אבל גם הוא הבין שצריך לשים סייג, "שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם". כאשר מדובר בשבויי מלחמה, אין כל מניעה לשלם מחיר מופקע, כי כך מנהג האומות, אבל במקרה של חטיפה וסחיטה, כמו אלחנן טננבאום למשל, פיקוח נפשו צריך להישקל אל מול הסכנה שפדיונו רק יגביר את תיאבונם של החוטפים .

לעניין זה, הנסיבות הפליליות לכאורה שבהן נשבה טננבאום אינן מעלות ואינן מורידות. חזי שי, יוסף גרוף וניסים סאלם נשבו בעת ששרתו בלבנון בשליחות צה"ל והמדינה, ובכל זאת פדיונם ב-891 5 בתמורה ל-0511 מחבלים מושבעים, במסגרת עסקת ג'יבריל, נחשב עד היום לאחת הטעויות הקשות שביצעה ישראל מאודה. לא רק שרבים מהמחבלים שבו מיד לסורם ומילאו תפקיד מרכזי בארגון האינתיפאדה הראשונה, אלא שארגוני הטרור בכללותם השתכנעו סופית שהסחיטה משתלמת, ומאז הם מנסים לשחזר את ההצלחה.

סוד תמיכתו של שרון

שחרורם של מאות אסירים ביטחוניים בתמורה לטננבאום ולגופותיהם של שלושת החיילים יהפוך את מנהיג החיזבאללה, השייך נסראללה, למלך הבלתי מוכתר של הגבעה, במיוחד ברחוב הפלשתיני. אם נסראללה יצטייר כמי שמצליח לחלץ ברע את מה שאבו-מאזן לא הצליח לחלץ בטוב, תגבר האהדה לקיצונים, תגדל סכנת החטיפות, ותהליך השלום, הגוסס ממילא, עלול לחטוף גם הוא מכת מוות סופית. ראש הממשלה אריאל שרון יודע את כל זה, ולגרסת מבקריו היותר קיצוניים, זאת הסיבה שהוא תומך בעסקה.

הסכנה של חיזוק מעמדו של נסראללה והשפעה שלילית על דעת הקהל הערבית היתה קיימת גם אם טננבאום היה אזרח תמים שנשבה על לא עוול בכפו, וגם, למרות הכמיהה הלאומית, אם בסופו של דבר בכל זאת יתקבל איזשהו מידע המבהיר את גורלו של הנווט השבוי רון ארד. עניינו של טננבאום הופך את עסקת חילופי השבויים למאוס ומעיק יותר בעיני דעת הקהל, ברוח הימים האלה, בעוד שמידע חדש על רון ארד בהחלט יוכל להמתיק את הגלולה המרה, אבל המחיר שישראל תשלם יראה לכולם מופקע, כך או אחרת, והמסקנות יוסקו בהתאם.

ולמרות זאת, הסבירות היא שהעסקה תצא בסופו של דבר אל הפועל, כי צריך לשים קץ לסבלן של משפחות החיילים החטופים, וכי עכשיו כבר קשה, אם לא בלתי אפשרי, לדון את טננבאום למוות בטוח, אחרי שהפך לבן בית, ולו שלילי, בתודעה הציבורית. למרות הביקורת הצפויה, ובניגוד אולי להיגיון הצרוף, הרצון לשחרר שבויים הוא עדיין בגדר דחף לאומי לאו-בר-כיבוש, גם אם הפדיון, כפי שצפוי במקרה שלפנינו, ייחשב בדיעבד לבזיון. כמו אחרי עסקת ג'יבריל, נשבע קולקטיבית שלעולם לא עוד, אבל זה יהיה בתוקף רק עד לחטיפה הבאה.

* הערת שוליים א': יוסף טחן יושב בכלא המצרי כבר כמעט 02 שנה, אחרי שהנשיא מובארק המתיק את עונש המוות שנגזר עליו באמצע שנות השמונים, באשמת הברחת הירואין. ממשלת ישראל איננה רוצה את טחן בחזרה, ומסתפקת בכך שהמצרים לא יוציאו אותו להורג. טחן, יש לזכור, לא נחטף, אלא נעצר ונשפט "כדין", אם אפשר לומר כך על מערכת הצדק המצרית; וחוץ מזה הוא גם לא אלוף-משנה.

* הערת שוליים ב', מעניין לעניין באותו עניין: התקשורת הקדישה השבוע סיקור נרחב למבצע החילוץ ההירואי למהדרין של עצורי המהומות בלה-פאס, בירת בוליביה, וגם שר החוץ סילבן שלום הצטלם כדבעי. העסק אמנם עלה לקופת המדינה בממון רב, אבל מי שם ל ב לזוטות כאשר מדובר במצווה גדולה ופרה קדושה כמו חילוץ ישראלים במצוקה.

אחר כך, כצפוי, התקשורת איבדה עניין בהמשך העלילה, כך שרק מתי מעט שמו לב לעובדה שבתוך פחות מ-42 שעות אחרי מבצע סילבן, הנשיא השנוא סנצ'ז דה-לוזדה עלה על מטוס וברח לאמריקה, המהומות שככו, הסכנה חלפה, והישראלים התחילו לחזור, כאילו כלום, כשבאמתחתם חוויה סבבה על חשבון תקציב המדינה.

כירורגיה קטלנית

צה"ל יצא השבוע למתקפת וידאו כדי להזים את טענות הפלשתינים על נפגעים אזרחים כתוצאה מהתקפות האוויר בעזה. צילומי האוויר האפרוריים שסיפק חיל האוויר הועמדו כנגד תמונות הצבע ששודרו מחדרי המיון בעזה, וחבר המושבעים, נכון לעכשיו, עוד לא הגיע להכרעה.

המאמץ ההסברתי המוגבר נועד להדוף ביקורת בינלאומית ונובע ישירות גם ממכתב הטייסים הסרבנים, שהגביר את הרגישות של הצמרת הביטחונית להאשמה של הרג אזרחים. אך כפי שנאמר בהקשר אחר לגמרי, ב"המלט" של שייקספיר, המחאה של הצבא רמה מדי, כאילו ההתמקדות במקרה אחד בודד תוכל להסיט את תשומת הלב מהתמונה כולה. כך היה, סבורים מבקרי ישראל, במקרה של הילד מוחמד א-דורה, בתחילת האינתיפאדה, כאשר ההתמקחות הממושכת על נסיבות הריגתו האפילה על העובדה שבינתיים נהרגו עשרות נערים פלשתינים אחרים.

כ-005,2 פלשתינים נהרגו מאז תחילת האינתיפאדה, ופחות ממחציתם, על פי ההערכות הנדיבות ביותר כלפי ישראל, יכולים להיחשב כמחבלים מסוג כזה או אחר. דעת הקהל הישראלית, ברובה, איננה מוטרדת מהרג האזרחים הפלשתינים, והוויכוח בנושא מתנהל בעיקר בתקשורת ובין הפוליטיקאים. כאשר כמעט 009 אזרחים ישראלים נרצחים בפעולות טרור, לציבור הישראלי יש מעט מאוד סימפטיה כלפי סבלותיו של הצד השני.

"אני מעדיף שאמא הפלשתינית תבכה, ולא אמא ישראלית" אמר השבוע השר מודי זנדברג, בפראפרזה רחוקה על דבריו של מפקד כוחות ההפצצה האווירית של בריטניה במלחמת העולם השנייה, ארתור האריס, שהגיב לביקורת שהוטחה בו אחרי שלמעלה מ-001 אלף אזרחים גרמנים נשרפו למוות בהפצצת הרוויה על העיר דרזדן, בפברואר 5491. "אינני מאמין שכל ערי גרמניה שעדיין נותרו", כתב האריס, "שוות את עצמותיו של חייל בריטי אחד".

האריס, גיבור בבריטניה אך "הקצב" בעיני הגרמנים, היה המכשיר המרכזי של וינסטון צ'רצ'יל בביצוע מדיניות ה"הפצצה האסטרטגית" שנועדה להרוס את ערי גרמניה עד היסוד, ובכך לפרק את תשתיותיה, למוטט את כלכלתה ולשבור את המוראל של אוכלוסייתה. אבל גם בקרב היסטוריונים הסבורים שמדיניות זו אכן סייעה לבריטניה לנצח במלחמה, יש ביקורת רבה על הפצצת דרזדן, גם בשל מספר הקורבנות הגבוה, בסדר גודל של פצצת אטום, וגם משום שבאה לאחר שגרמניה הובסה למעשה בשדה הקרב. שנים אחרי המלחמה, התוודעה דעת הקהל המערבית לזוועת דרזדן בעיקר בזכות ה ספר "בית מטבחיים חמש" של הסופר האמריקני הפופולרי קורט וונגוט.

הביקורת על הפצצת דרזדן הניעה את צ'רצ'יל להורות במרס 5491 על הערכה מחדש של מדיניות "הפצצות הטרור", כפי שכינה אותן בעצמו. אבל הנימוק שנתן צ'רצ'יל להחלטתו כלל לא היה מוסרי, אלא תועלתני גרידא: יש סכנה, הוא כתב, שהמשך ההפצצות יהרסו לחלוטין את התשתית הגרמנית, דבר שיקשה על הצבא הבריטי להתבסס באחיזתו בגרמניה הכבושה.

תחושת ההצלה של העולם החופשי מאימת הרודנות הנאצית הסיטה לשוליים את הדיון במוסריותן של ההפצצות, לא רק בגרמניה, אלא גם ביפן, שם הבעירו האמריקנים במתכוון ערים יפניות שלמות, ושרפו למוות מאות אלפי אזרחים. אבל במלחמת בני אור בבני חושך המטרה באמת מקדשת את האמצעים, פרט לכך שההיסטריוגרפיה, כידוע, שייכת למנצחים.

אין כל דמיון כמובן, בין המשל לנמשל. חלפו 05 שנה, חוקי המלחמה השתנו, ובניגוד למתואר לעיל, חיל האוויר הישראלי איננו מיירט אזרחים בכוונה, אלא משתדל להימנע מכל פגיעה מיותרת בהם. השאלה המוסרית היא האם הצבא משתדל מספיק, והאם המטרות הקיקיוניות יחסית שנבחרו לסיכול ממוקד בתקופה האחרונה מצדיקות את הסיכון שייהרגו אזרחים תמימים. ובהשראת צ'רצ'יל, צריכה גם להישאל השאלה התועלתנית, דהיינו האם הרג האזרחים, ולו בשוגג, אינו הופך את שאריות הרצון הטוב של הציבור הפלשתיני לאדמה חרוכה, והאם ההפצצות אינן מייצרות בפועל יותר טרוריסטים משהן מחסלות.