[Insert Title Here]

המסגרת ואת אופיה משטר דמוקרטי יוצר שורה של זכויות יסוד וערכים הקובעים את של המדינה הדמוקרטית. יש זכויות חשובות יותר שהן זכויות היסוד, ויש זכויות שהן זכויות מדרגה שנייה, אם כי חשובות לא פחות לכינונה וקיומה של מדינה דמוקרטית.

הקושי הגדול מתגלה כאשר זכויות סותרות זו את זו. החיים האמיתיים אינם תנאי מעבדה, והסיטואציות שנוצרות מעמידות לעתים מזומנות זכויות בסיסיות וזכויות אחרות זו מול זו, ואז על מי שמוטלת האחריות להכריע איזו זכות גוברת על רעותה, מוטלת החובה להשיב על השאלה: דחייתה של איזו זכות מהזכויות המתנגשות זו בזו, תגרום פחות נזק למדינה הדמוקרטית ולחברה הדמוקרטית בקונטקסט של ההתנגשות ביניהן. על בסיס הנורמטיבי הזה עליו לגבש את החלטתו ולהעדיף זכות אחת על רעותה.

בעניין טננבאום לכאורה התנגשו זו בזו שתי זכויות יסוד חשובות: האחת היא הזכות לחייו של אדם לגופו, לכבודו, לחירותו ולפרטיותו, ומולה - זכות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. מחד, טענה המשפחה שפרסום נסיבות לכידתו בשבי של טננבאום עלולה לפגוע בו, ומאידך טענו העותרים - ערוץ 01 ועיתון הארץ - כי חופש הביטוי וזכות הציבור ל דעת גוברים בעניין זה.

מעיון בפסק הדין עולה כי על אף שבית המשפט קבע חד-משמעית שהזכות לחיים, לגוף, לכבוד ולחירות, גוברת על זכות הציבור לדעת ועל חופש הביטוי, הרי שבמקרה הנוכחי - על פי התשתית הראייתית וגם מהדברים שלמד בית המשפט מעמדת המדינה - אין בסיס להערכת משפחת טננבאום שפרסום נסיבות חטיפתו עלול לפגוע בו. לכן נמנע הצורך מלהכריע הכרעה ערכית, ובית המשפט העדיף בנסיבות שהוצגו בפניו את קיומה של זכות חופש הביטוי והזכות לדעת, למרות האי-נעימות האישית שעלולה להיגרם למר טננבאום ולמשפחתו מפרסום פרטי הפרשה ולמרות הפגיעה האפשרית בצנעת הפרט שלו.

אין ספק שזו החלטה נכונה צודקת וראויה התואמת את הלכות בית המשפט העליון בישראל, המקפיד מאז ומתמיד לשמור על צביונה הדמוקרטי של המדינה