מעריב 3002
אוקטובר 3
בכל מחיר?
שרי מקובר-בליקוב
הדיון בחילופי השבויים העלה מחדש את המחלוקת סביב "עסקת ג'יבריל" בשנת 5891 * 051,1 מחבלים שוחררו אז תמורת שלושה חיילי צה"ל שהיו בשבי * האלוף )מיל'( חיים נדל, שחקר את נסיבות נפילתם בשבי של שמונת הנח"לאים בלבנון, קורא לשקול את המחיר הכבד - גם היום
לעניות דעתי, אין להניח לגוף מסוים להחליט החלטות לאומיות בסדר גודל של
עסקת טננבאום למרות שהוא גוף נבחר. יש דעת קהל, עיתונות וטלוויזיה, והם
שצריכים להביע את דעתם ולהעביר את תחושות הציבור לידיעת מקבלי ההחלטות,
שמחויבים להקשיב להם ולשקול. עבר מספיק זמן מאז טראומת עסקת ג'יבריל. היום
התפתחנו, התבגרנו, למדנו, תפסנו את העסק ואין מבורך יותר מלגעת גם בפרה
הקדושה הזו ששמה 'פדיון שבויים'".
את הדברים האלה אומר השבוע ל"מעריב" האלוף במילואים חיים נדל, שעמד במחצית
שנות השמונים בראש הוועדה שחקרה את נסיבות פרשתם נפילתם בשבי של שמונת לוחמי
הנח"ל במלחמת לבנון. בימים האחרונים התגברו הדיווחים על עסקת חילופי שבויים
חדשה הנרקמת בין ישראל לחיזבאללה, בשיאה ישוחררו שלושת חללי צה"ל עדי אביטן,
עומר סועאד ובני אברהם והאזרח אלחנן טננבאום תמורת שחרור מאות אסירים
לבנונים ופלשתינים. הוויכוח הציבורי שהתעורר בכלי התקשורת מצריך חזרה לימים
ההם, אז נשמעה הביקורת רק לאחר מעשה
.
אף ירייה לא נורתה
בשבת בבוקר של ה-4 בספטמבר 2891 יצאו שמונה חיילי נח"ל לתצפית במוצב אריסת
בלוט שמעל נחל ביירות, צפונית מערבית לבחמדון. כשישבו במוצב, איש בעמדתו,
הגיח לעברם מחבל חמוש ובעברית עילגת ביקש משני חיילים הקרובים אליו לבוא
לקראתו. כאשר התקרבו, הופיעו עוד שני מחבלים ודרשו מהשניים לקרוא ליתר
חבריהם. שמונת החיילים הלכו אחרי המחבלים ללא כל התנגדות. הם לא אחזו בנשק,
לא ניסו לברוח ולא צעקו. בדיעבד התברר כי לו נורתה ירייה אחת או הושמעה
צעקה, היו חיילי עמדת התצפית הסמוכה שומעים זאת ונחלצים להצלתם.
שישה מהשבויים חזרו הביתה בנובמבר 3891. השניים הנוספים, יחד עם חזי שי,
שנישבה קודם לכן בקרב בסולטן יעקב, חזרו במאי 5891. תמורת ששת הראשונים
שיחררה מדינת ישראל 054,4 מחבלים, עצורי מחנה אנסאר בלבנון, בתוספת עשרות
מחבלים מבתי הכלא בישראל. בעסקה השנייה, שהתנהלה מול ארגונו של אחמד
ג'יבריל, שיחררה מדינת ישראל 051,1 מחבלים, רבים מהם רצחניים במיוחד, ביניהם
גם קוזו אוקמוטו, איש "הצבא האדום היפני" שביצע את הטבח בנמל התעופה
בן-גוריון במאי 2791.
שחרור השבויים התקדם לא מעט בזכות מאבקה של מרים גרוף , אמו של השבוי יוסקה
גרוף, אשר נלחמה בחירוף נפש וניהלה מסע חסר פשרות להחזרת הבנים הביתה. לצד
פעילותה ובמקביל למאמצי פדיון השבויים, להטה הארץ במשך כמעט שלוש שנים
בוויכוח ציבורי נוקב, ששאלות רבות הזינו אותו. כיצד זה ייתכן ששמונה חיילים
הלכו לשבי ללא קרב? האם המחיר תמורת שחרורם היה הגיוני? ובכלל, מהו כושר
העמידה של מדינת ישראל במשא ומתן עם ארגוני מחבלים סחטניים לנוכח לחץ
המשפחות?
היינו יותר צנועים
בעוד אחמד ג'בריל יצא לטריפולי לחגוג את ניצחונו המופלג, החלו פרשנים לטפטף
כי "ישראל הקשוחה נהגה בתבוסתנות". בצעד חריג פרסם צה"ל הודעת גינוי, ראשונה
מסוגה, לחיילים שנפלו בשבי. אלופים בצבא הגדירו את הנפילה בשבי כ"ביזיון",
ומפקד הנח"ל דאז, תת-אלוף יורם גלבוע, אף כינה את השבויים "שמונה פחדנים".
ואילו האלוף נדל אף צידד בהעמדתם לדין. כשהגיעו שמונת השבויים הביתה, הם זכו
לקבלת פנים צוננת מצד הציבור שלא הבין מדוע שילמה ממשלת ישראל מחיר כה מופקע
בתמורה לסחטנותו של ג'יבריל.
אלא שסימני השאלה הנוקבים פרצו החוצה רק בדיעבד, אחרי השחרור. המשא ומתן
התנהל תחת מעטה כבד של חשאיות. העיתונות לא רעשה בזמן אמת, הצבא והממשלה לא
בדקו את התנהלותם בפרשה בפה מלא אלא בשפה רפה, והלקחים, אם היו, הופקו לאחר
מעשה.
אפילו הרמטכ"ל דאז, משה )וחצי( לוי, אמר לאחר מעשה לאחד מעורכי העיתונים:
חבל שלא התרעתם בעוד מועד, אולי הייתם מונעים את ההחלטה על המחיר הכבד מדי
ששולם. "היתה שתיקה רועמת", אומר עכשיו נדל, "אני חושב שזה קרה בגלל שהיינו
אז יותר צנועים. לא היה מספיק כוח לכלי התקשורת. לא הבינו מספיק שיש מש קל
גם לדעת הציבור. היתה הערצה עיוורת ואמונה מוחלטת בהחלטות הממשלה והצבא".
בדומה לעסקת גי'בריל, העסקה הנרקמת היום לשחרור שלושת החיילים החטופים
והאזרח טננבאום מעוררת אף היא קולות של הסתייגות מתוך הצבא והממשלה, ומלבה
דיון ציבורי נוקב בתקשורת ובדעת הקהל. אבל הפעם, בניגוד לעבר, הדיון מתנהל
לפני שנחתמה העסקה, ויש לשער שתוצאותיו ישפיעו עמוקות על ההחלטה הסופית.
באקלים הפוליטי והחברתי של 3891, הרוב בממשלה אישר פה אחד את עסקת ג'יבריל
וגם הצבא תמך בה.
אז היה זה יצחק נבון השר היחיד שערער על ההחלטה בקבינט. "צריך שיהיה כוח
להגיד למשפחות השבויים - יש קו שהמדינה איננה יכולה לחצות אותו", טען נבון.
אבל קולו היה דומם. שר הביטחון דאז, יצחק רבין ז"ל, הדף את הביקורת בנחרצות.
"עם כל הכאב והקושי, אני שלם עם ההחלטה לשחרר את המחבלים השפוטים תמורת
שלושת השבויים", אמר בשעתו. "ואני כופר באמירות על שינוי נורמות ופריצת
קווים אדומים. יש לנו מעלות ערכיות המתפרשות לעתים כחולשות. אך עלינו לשאול
את עצמנו האם בשל כך צריך היה לתת לאחרים להישאר בשבי?".
רק לאחר חתימת ההסכם וחילופי השבויים התגבר הספק ונש מעו קולות הגינוי. גוש
אמונים קיים הפגנה גדולה נגד שחרור המחבלים. ראשי התק"ם הביעו "ספק ופליאה"
לגבי שיקול הדעת שהנחה את הממשלה בהחלפת השבויים והמחבלים. יוצאי יחידות
מובחרות כתבו לרבין כי בהחלטתו נשברה אבן יסוד בחינוך שקיבלו בצה"ל, ולפיה
אין נכנעים לטרור בעד שום מחיר. אפילו הרב הראשי דאז, אברהם שפירא, פרסם
הודעה שרוב הפוסקים סבורים שאסור לפדות שבויים כאשר משתחרר עלול לגרום סכנת
נפשות לאחרים.
שאלת קלפי המיקוח
12 שנה חלפו מאז, אבל ככל שמתרבים הדיווחים על עסקת חילופי השבויים, יש מי
שנזכר בעסקת ג'יבריל השנויה במחלוקת. אז עסקו בנסיבות הנפילה בשבי של שמונת
החיילים, והיום אופף ערפל את נסיבות נפילתו בשבי של האזרח טננבאום. אז,
כהיום, המחיר שהוצע עבור השבויים היה כבד מדי, והיו שטענו כפי שיש הטוענים
היום שלא ברור אם הוא מצדיק את העסקה.
רבים הסבורים שהתנהלות חילופי השבויים במאי 5891, היתה המהלך הראשון שהביא
לאובדן כושר ההרתעה הישראלי מול הפלשתינים ולפרוץ האינתיפאדה הראשונה. לכן
כה רבים המתנגדים לעסקה החדשה שנרקמת בימים אלו עם מנהיג החיזבאללה, חסן
נסראללה.
עיקר הביקורת נחלק לשניים: המחיר הכבד תמורת שחרור אזרח פרטי שלא היה
בשליחות המדינה, ושחרור קלפי המיקוח, מוסטפא דיראני ושייח' עבד אל-כרים
עובייד, שנחטפו בהקשר לפרשת הנווט השבוי רון ארד, מבלי שיינתן תמורתם מידע
חדש לגביו. עמוס גלעד, ראש המטה המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, אמר בדיון
סגור שטננבאום "לא צדיק בכלל" ומתח ביקורת חריפה על הכוונה לשחרר מספר רב של
אסירים פלשתינים תמורתו.
שר הביטחון שאול מופז מתח ביקורת חריפה על נסיבות נפילתו של טננבאום בשבי.
גורם ביטחוני בכיר כינה את העסקה המתגבשת "נוראית ולא מוצדקת, מסר לעולם
הערבי שיחזק את נסראללה ויוכיח שישראל מבינה רק כוח". בין המתנגדים לעסקה גם
לא מעט אלופים במטה הכללי של צה"ל, ובהם מפקד חיל האוויר האלוף דן חלוץ
ובכירים אחרים במערכת הביטחון. שר בכיר בממשלה טען כי "עסקת טננבאום היא
הזמנה לחטיפה הבאה".גם השר אפי איתם הביע התנגדות לעסקה. לדבריו, ההלכה
קובעת כי "אין פדיון שבויים יותר מכפי דמיהם", לפיכך יש לשחרר תמורת טננבאום
אסיר אחד בלבד.
מנגד, נשמעו באופוזיציה קולות המצדיקים את מחיר החזרת השבויים. חבר הכנסת
מתן וילנאי )עבודה( אמר: "כל עסקת חילופי שבויים מחייבת החלטות קשות. אסור
לעשות עסקה בכל מחיר, אבל יש לנו מחויבות להחזיר את הבנים הביתה". גם יושבת
ראש סיעת מרצ, זהבה גלאון תומכת בעסקה. "מדינת ישראל צריכה לעשות הכל כדי
לשחרר את אזרחיה, גם אם נשבו בנסיבות לא הרואיות", סבורה גלאון. אפילו ראש
הממשלה שרון מצדד בעסקה. "מדובר בדילמה מוסרית כבדה" אמר השבוע במליאה. "זו
לא החלטה פשוטה ויש כאן עניין יהודי של פדיון שבויים".
רק בדלת האחורית
האלוף נדל משוכנע שיש חובה בסיסית להחזיר את הבנים הביתה, "אבל עם כל הכאב
אני סקפטי מאוד אם יש הצדקה לשלם מחיר כה כבד תמורת שלושת החללים והאזרח
טננבאום. צריך לשקול פעמיים לגבי מה אנחנו מקבלים תמורת מה שאנחנו נותנים.
אמרתי אז, ואני אומר גם היום, בצורה חד-משמעית, שלא היתה כל הצדקה לחילופין
בסדר גודל שכזה".
מה צריך לעשות?
"לפי דעתי היה צריך להמשיך ולעמוד על המקח, וכך גם היום. אי אפשר להישבר.
יש לנו חובה קדושה לעשות הכל למען רון ארד ושלושת החטופים האחרים, אבל
טננבאום הוא בכלל לא הפרויקט הראשי בסיפור הזה. אפשר להכניס אותו, לכל היותר
בדלת האחורית, במסגרת העסקה כולה".
איך ניתן לקבוע היכן עובר הגבול הדק בין מחיר החזרת הבנים לסחטנות?
"הקו האדום הוא כשיש הגזמה במספר המחבלים המשוחררים, וכשיש ביניהם כאלה עם
דם על הידיים. אני חושש מאוד שהמחבלים הפכו את החטיפות לשיטה בגלל שהם רואים
כמה אנחנו מוכנים לשחרר ואת מי, מכוח הרגישות שלנו לקדושת החיים. המחבלים
פשוט תפסו את העסק והם ימשיכו לעשות חטיפות. היינו צריכים להביא את זה
בחשבון ב-3891, ולא עשינו זאת. טעינו. לפחות עכשיו אפש ר וצריך לגלות מספיק
אומץ כדי לבדוק אם המחיר שווה את התוצאה".
דיון חד-משמעי
ובכל זאת, נראה שלקחי העבר בכל זאת נלמדו. בימים האחרונים פעל הלחץ הציבורי
והתקשורתי את פעולתו, והמשא ומתן להחלפת השבויים נקלע, ככל הידוע, למשבר.
ההערכה היא כי הקולות המתגברים נגד העסקה, וביניהם זרם מכתבים מהציבור
ומעמותות ופעילים למען רון ארד עושים את שלהם. גם תיאבונו המתגבר של מנהיג
החיזבאללה תרם לתסיסה הרבה, ודרישותיו מוגדרות עתה בירושלים כ"לא סבירות
בעליל".