[Insert Title Here]

לא אישיותו והתנהלותו של טננבאום עומדים עכשיו לדיון - שעתו תגיע - אלא עצם חייו. מי שמוכן לשחרר יותר עבור מידע על רון ארד, יכול לשלם גם עבור הצלת חיים

גורמים בכירים במערכת הביטחון, אך בלתי מזוהים, אומרים, ש''מקומו של אלחנן טננבאום בכלא''. ייתכן. אבל מקומו, בכל מקרה, איננו בבית הקברות. וזה, לטעמי, השיקול המרכזי שצריך להילקח בחשבון כשבאים לדון בעסקת חילופי השבויים בין ישראל והחיזבאללה.

יש לי מושג מסוים על מעלליו של טננבאום. צו איסור הפרסום לא רק מגן עליו מפני חשיפתם, אלא גם מזיק לו. הוא מאפשר לגורמים ביטחוניים ואחרים לפזר רמזים וחשדות עמומים, היוצרים בציבור החף מכל מידע מוסמך בנושא, איזו תמונה דמונית באשר למעשיו, ומפרנסים את ההתנגדות לעסקה.

מהלכיו והתנהגותו של טננבאום בוודאי אינם ראויים, בלתי אחראיים, נובעים ממניעים פסולים וניתן בהחלט לומר שהוא הביא על עצמו את הצרה הזאת. הוא אכן ''לא צדיק בכלל'', כהגדרת האלוף (מיל') עמוס גלעד. אבל על שום דבר ממה שעשה לא מגיע עונש מוות, וזה מה שעלול לקרות לו אם יישאר בידי החיזבאללה. גם בשל אופי הארגון וגם בשל מצבו הבריאותי של האיש. אין כאן אפוא רק דין פדיון שבויים, יש פה גם דיני נפשות.

לא אישיותו והתנהלותו של טננבאום עומדים עכשיו לדיון - שעתו תגיע - אלא עצם חייו. אין צו מוסרי נעלה יותר מהצלת חיים, ואפילו הם חייו של אדם שעשה מעשים מפוקפקים. לא מוסרי יהיה דווקא להפקירו לגורלו בידי החיזבאללה, ארגון אכזרי וצמא דם, שנשאר כזה גם כאשר מנהיגו עוטה, מאינטרסים שלו, מסווה של אדם מיושב המנהל משא ומתן. זה בעצם מה שאמר ראש הממשלה בראיונות החג, והוא צודק: ''להיות בכלא של חיזבאללה, זה מצב של היום אתה חי ומחר יכול להיות משהו אחר''.

אפשר עוד להבין איכשהו את מי שמתנגד לעסקה בכלל, בלי שום קשר למי ומה תקבל ישראל במסגרתה, משום שהוא רואה בה טעות אסטרטגית (ד''ר אלי כרמון, ב''מעריב'' שלשום), אף כי לטעמי גם הוא צריך עדיין להתמודד עם שאלת הצלת חיי אדם הכרוכה בה. אבל מי שמוכן ללכת למהלך החילופים ולשלם את המחיר הגבוה, גם מספרית וגם איכותית (אסירים פלשתינים, אולי גם ערבים ישראלים) רק תמורת מידע על רון ארד, או לכל היותר גופות שלושת החיילים החטופים אך לא תמורת אדם חי, מפגין התנהגות לא אנושית ולא מוסרית.

אומרים לנו גם, ש''עסקת טננבאום היא הזמנה לחטיפה הבאה''. נו, באמת. אם כך, הרי בכל עסקה של חילופי שבויים טמונה הזמנה כזו. יותר מכך, וכי בעבר לא חטפנו ולא נחטפנו לצורכי מיקוח ולא ביצענו חילופים כאלה במחיר מופקע? מה עושים אצלנו, למשל, האדונים דיראני ועובייד? ונא לזכור, הם נחטפו במטרה לשחרר שבוי ולא חטוף.

אי אפשר, ולא צריך, להתעלם ממצוקתה של משפחת ארד. אבל עם כל ההבנה והסימפטיה לכאבה ולסבלה הממושך, צריך לומר לבני המשפחה המתנגדים לשחרור קלפי המיקוח דיראני ועובייד (בעיקר הראשון): אינכם צודקים. השניים אמנם נחטפו בשעתם לטובת רון ארד, אך בשנים הרבות יחסית שחלפו מאז כבר הוברר, שאין ולא תהיה בהם תועלת מבחינתו. הם פשוט לא מזיזים לאיראנים. גם כאן מותר להסתמך על ראש הממשלה, שקבע בסוף השבוע, שהשניים ''מעולם לא הועילו כקלפי מיקוח מול איראן או החיזבאללה''.

קשה אבל צריך לומר: דיראני ועובייד אינם חטופים פרטיים של משפחת ארד. אם אינם מועילים לעניינו של רון, חייבת המדינה, אם נקרתה לידיה ההזדמנות, לעשות בהם שימוש להחזרתם הביתה של ישראלים אחרים, חיים (בוודאי) או מתים. שלושה חיילי יבשה אינם נחותים מאיש צוות אוויר, ודמו של אלחנן טננבאום, שלמרות הכל גם תרם משהו בשירותו למדינה, אינו סמוק פחות מדמו של רון ארד. אף כי נסיבות נפילתם בידי האויב שונות לחלוטין, לטובת נווט חיל האוויר כמובן.