[Insert Title Here]

אם ממשלת ישראל משחררת שבויים פלשתינים, הרי שהיא מכתירה במו ידיה את נאסראללה למנהיג כלל ערבי, ומחזקת את החיזבאללה בלבנון, לאחר שנחלש

עסקת השבויים ההולכת ונרקמת בין החיזבאללה לבין ממשלת ישראל היא מן העצובות שבעסקאות השבויים שעשתה ישראל מעודה. שכן, האינטרס שיש לישראל בביצוע העסקה מבוסס על המצפון הרע שיש להנהגה הישראלית בפרשת הנווט השבוי רון ארד, שגורלו לא נודע עד עצם היום הזה. אז לא פעלה הממשלה בזריזות הראויה ולא שחררה את הנווט, כשהדבר עוד היה ניתן. בעקבות כך, נמסר ארד לאיראנים ועקבותיו אבדו. באופן טראגי, משמש המצפון הרע הזה כזרז בשחרורו של אלחנן טננבאום דווקא, השבוי הישראלי שבידי החיזבאללה, ובאותה העת עצמה הוא מנציח את גורלו של רון ארד, כמי שישראל אינה מסוגלת לדרוש ולקבל ולו בדל של מידע אודותיו.

החלק החמור והמעציב ביותר בפרשה נמצא, לדעתי, בנכונותה של ממשלת ישראל לשחרר עצורים פלשתינים בתמורה לשחרורו של אלחנן טננבאום ולגופותיהם של שלושת חיילי צה"ל שנחטפו ונרצחו בשבי באוקטובר 2000. בכך מוכיחה ההנהגה הישראלית, כי אינה קוראת נכונה את מעמדו של חסן נאסראללה בעולם הערבי. נאסראללה, אחד האויבים המרים ביותר שיש לישראל כיום, נהנה מהילה של מי שהיה הראשון להנחיל לעולם הערבי ניצחון על ישראל. כך, על כל פנים,אני חוזרת ומתרשמת משיחות עם אינטלקטואלים ערבים. נסיגתה המבוהלת של ישראל מלבנון השאירה בעולם הערבי תחושה עמוקה של סיפוק וגאווה. נאסראללה הוא האיש ש"הביא" את הניצחון. בכך הוא עשה מעשה, שהשלכותיו כלל ערביות והן מהדהדות הרחק מעבר לגבולה של לבנון. יש רבים הסבורים, למשל, שהאינתיפאדה הפלשתינית לא היתה באה לעולם ללא נסיגתה ההיסטרית של ישראל מלבנון, הישג הנרשם, בצדק, לזכותו של נאסראללה.

בשנים האחרונות דעך מעט מעמדו של החיזבאללה. ישראל כבר אינה נמצאת בלבנון וההילה של החיזבאללה הולכת ודוהה. אך ממשלת ישראל ההיסטרית, המעונינת לשחרר את טננבאום (עניין שהוא כשלעצמו כמובן ראוי מאין כמותו), שוכחת, ולא בפעם הראשונה, את ההלכה היהודית, הקובעת ש"אין פודים את השבויים יתר על דמיהם". דהיינו: אסור לשחרר שבוי - יותר מכפי שוויו. אין כמובן בדברי אלה ניסיון לומר שחיי טננבאום אינם שווים חיי כל מחבל לבנוני שהוא, אלא לומר שאנו נכנסים למלכודת. המלכודת היא דאגתו של נאסראללה לעניין הכלל ערבי. נאסראללה בתור גיבור פלשתיני. אם ממשלת ישראל משחררת בעסקה זו שבויים פלשתינים, הרי שהיא מכתירה במו ידיה את נאסראללה למנהיג כלל ערבי. הוא הכוח המלכד. הוא האדם שהעיניים נשואות אליו. בכך אנו, במו ידינו, מחזקים את כוחו של החיזבאללה בלבנון, לאחר שנחלש.

זו כמובן טעות טראגית. אם העסקה אמנם תצא לפועל, נשמח עם משפחת טננבאום, נבכה עם משפחת ארד, ונחכה לימים שבהם יהיו לנו ממשלות יותר הגיוניות.