מעריב 3002
ספטמבר 62
סימן שאלה מוסרי
אמנון דנקנר
אזרחי ישראל יכולים לקיים את זכותם ואת חובתם לדון בעסקה המתגבשת
לשחרור אלחנן טננבאום והחזרת גופות שלושת החיילים, באורח ערני ורציני
כמקובל במדינות דמוקרטיות, רק באופן חלקי ומוגבל מאוד. נסיבות חייו של
טננבאום בשנים שלפני נפילתו לידי החיזבאללה ונסיבות הנפילה הזו עצמה,
אינן יכולות להיות נידונות בפומבי בשל צו איסור פרסום גורף שהוצא לבקשת
משפחתו, כשהוא נתמך בידי גורמים ביטחוניים. עד כה הושמעו באורח פומבי רק
רמזים מעורפלים על הנסיבות הללו ועל אופיו של האיש וגלישתו עד לשבי
החיזבאללה.
זהו מצב בלתי נסבל שבו הגורמים הממשלתיים העוסקים בעניין, פועלים בלי
שיהיו נתונים למשפט הציבור במהלכים שהם עושים בעסקה, משום שהציבור
אינו יכול לשפוט את ערכה המוסרי. אי אפשר לחדד את השאלה הנוקבת מאוד,
אם הוויתור על הכללתו של רון ארד בעסקה הוא מוסרי או לא. האם מותר לוותר
על מי שנראה שהסיכוי להביאו חזרה הביתה קטן בשלב זה, כדי להביא את מי
שהסיכוי להביאו גדול? בנסיבות רגילות זה היה נראה טבעי, אך בנסיבות
החסויות של טננבאום, השאלה הופכת למסובכת מאוד, משום שצריך לשקול כאן
גם את האקלים המוסרי והערכי הבעייתי סביב טננבאום, מול האקלים המוסרי
והערכי המופתיים סביב רון ארד.
השאלה מתחדדת עוד יותר כששוקלים את המחיר שעלינו לשלם כנראה בעד
החזרתו של טננבאום ובעד החזרתן של שלוש הגופות של חיילי צה"ל. המחיר
הוא כבד: מדובר, בין השאר, בשחרור של מחבלים פלשתינים מסוכנים ורצחניים.
בסרט הזה כבר היינו כמה פעמים בעבר, החל בעסקת ג'יבריל, דרך החזרת
המגורשים מלבנון ועוד. נכנענו ללחצים פנימיים וחיצוניים וזרענו סופה בצורה
של פיגועים ומעשי רצח של משוחררים שחזרו לסורם, מיומנים ונחושים להרוג.
קשה מאוד גם להימנע מהתחושה המרירה כי בעסקה הזו, שבה אנחנו מקבלים
כמלקוח חי רק את טננבאום, אנחנו מזניקים את מעמדם של החיזבאללה ושל
העומד בראשו, נסראללה, בעולם הערבי. עסקה מהסוג המתגבש, מעלה את
החשש הנוקב כי חטיפת ישראלים בחו"ל תהפוך לעסק משתלם, והדבר יעודד
בעלי יוזמה שונים בקרב ארגוני הטרור להרבות בכך. אילו היה מדובר ברון ארד,
דומה כי היה מתגבש קונצנזוס כללי כי מותר ורצוי לשלם תמורתו מחיר יקר.
האיש פעל בשליחות מדינת ישראל וצבאה, ואסור לנו לעמוד הרבה על המיקח
כשמדובר בו. אולם טננבאום לא פעל בשליחות המדינה,ולא ברור אם המדינה
צריכה לשלם בעד החזרתו מחיר יקר. נכון, אסור לשכוח את כאבן ומצוקתן של
משפחות שלושת החללים המייחלות שיהיו להן קברים להתרפק עליהם. אולם עם
כל הכאב, אין נותנים תמורת חללים מה שמוכנים לתת תמורת חייל חי, שנפל
בשבי בשליחות המדינה.
הדבר המדהים הוא שגם שרים, חברי כנסת וקציני צבא בכירים, אינם מכירים את
העובדות בנוגע לטננבאום, אלא חיים מפי שמועות. הם, לפחות, צריכים לעמוד
על זכותם לדעת הכל לפני שמגיעים להכרעה סופית באשר לעסקה. כדאי להם.
משום שאם העסקה תתבצע וצו האיסור יוסר, הם צפויים לעמוד מול עובדות לא
נעימות ולחשוב כי מוטב היה לו ידעו אותן לפני שהרימו יד בעד העסקה.
אחרי עסקת ג'יבריל והסערה שהתחוללה בעקבותיה, אמר הרמטכ"ל דאז משה לוי
לעורכי העיתונים, כי טוב היה אילו התריעו מבעוד מועד על המחיר הכבד מדי
ששולם אז, בלחץ הוריהם של החיילים החטופים. היום קשה להתריע בפה מלא,
אולם צריך לעשות את המירב, תוך כיבוד לאיסור הפרסום של הפרטים, כדי
לומר, לפחות בחצי פה, כי העסקה הנרקמת בעייתית ועומדת בסימן שאלה מוסרי
כבד.
Return to Archive