2/11/01
עינוי
המשפחות עדיין לא תם
מאת יואב
לימור
הרבנים אינם
ממהרים לקבוע וסבלן של משפחות החיילים החטופים לא רק שלא פוחת, הוא אף
גובר
ביום שני
השבוע, בשעות הצהריים המוקדמות, נכנס חיים אברהם ללישכת שר הביטחון
בכנסת.
כפעיל ותיק במפלגת העבודה, הוא מכיר את בנימין בן-אליעזר שנים רבות, אבל
הקשר ביניהם
הפך לאמיץ מאז נפל בנו, בני אברהם, בידי החיזבאללה.
אברהם,
שהגיע לכנסת לפגישה אחרת, שתוכננה מראש, ביקש לברר עם בן-אליעזר חצאי
משפטים
שהגיעו לאוזניו באותו בוקר. הוא שמע על מידע חדש, משהו שמשנה את התמונה
כולה. למוד
נסיונות, משמועות רעות וטובות, ביקש ללמוד ממקור ראשון אם יש אמת
בדברים.
"אני חייב לשמוע את זה מפיך", הוא אמר בדמעות לבן-אליעזר.
שר הביטחון,
שפחות מיממה קודם לכן אישר את הערכת המודיעין החדשה - הקובעת כי
שלושת
החיילים שנשבו בהר דב אינם בחיים - לא עמד בתחנוני האב. על אף הסיכום
המוקדם,
שההודעה הרשמית תימסר להם בידי נציגי צה"ל, הוא החליט לספר לאברהם את
הידוע לו.
בן-אליעזר ביקש מעוזריו שיותירו אותו עם אברהם בארבע עיניים. הוא סגר
את הדלת,
וגילה לו את החדשות. אברהם פרץ בבכי, ובן-אליעזר ניסה לנחמו בהבטחה אחת:
לא נשקוט עד
שנשיב את הבנים הביתה.
בין הפגישה
הזו בכנסת, למסיבת העיתונאים שכינס ראש אכ"א, האלוף גיל רגב, השתוללה
בישראל
חרושת שמועות מטורפת. אנשים דיברו על גופות שהוחזרו, ועל קרובים ומכרים
ש"בדיוק
טיפלו בהרוגים בבית-החולים". לצה"ל היה ברור שצריך לשים לזה סוף,
והתקשורת
זומנה לשעה שבע וחצי, ל"מסיבת עיתונאים בנושא שבויים ונעדרים". אלא
שהזימון
הכללי, והבילד-אפ התקשורתי לקראת האירוע, רק העצימו את הפרשה. השורה
התחתונה
שאמר רגב, ולפיה הכל נתון עתה בידי הרב, הותירו הרבה סימני שאלה ופחות
מדי תשובות.
במבט לאחור,
גם מי שהיה מעורב בקבלת ההחלטות סבור שאפשר - והיה רצוי - לנהוג
אחרת. ביום
ראשון, לאחר שהמודיעין פסק סופית את דברו כי השלושה מתים, הוצגו
הדברים בפני
הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז. לא היתה זו הפעם הראשונה בה נחשף מופז
לחומר
הרגיש: שבועיים קודם לכן, כאשר הגיעה הידיעה ששינתה את התמונה, היא נמסרה
לו - וגם
לבן-אליעזר ולראש הממשלה, אריאל שרון - בזמן אמת. השלושה שלחו את מומחי
המחקר לבדוק
ולהגיע למסקנות. תהליך הבדיקה והערכת החומר דרש זמן, ובסיומו חתמו כל
מומחי המודיעין (כולל כמה 'לשעברים', כמו
עמוס גלעד, שהתבקשו לבחון את החומר
לאור
מומחיותם בתחום) על המסקנה החד-משמעית: בני אברהם, עדי אביטן ועומר סועאד
אינם בין
החיים, והם נהרגו במהלך החטיפה או בסמוך מאוד לה.
כאשר קיבל
מופז את הקביעה הזו, הוא הנחה לעדכן במימצאים את הרב הצבאי הראשי,
תת-אלוף
ישראל וייס. הרב שמע את הדברים ואמר שהוא צריך להתייעץ, שדרוש לו זמן
בטרם יחליט
אם ניתן להכריז על החטופים כעל "חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע".
היו
שסברו
שהתהליך יארך ימים, אחרים דיברו על שבועות. אחד משותפי הסוד המעטים הבהיר
שבכל מקרה
רצוי לעדכן את המשפחות במהירות, מאחר ש"העסק ידלוף החוצה ושוב ניראה
כמי
שמסתירים מידע".
ההכרעה באשר
למועד מסירת הדיווח למשפחות הועברה לדיון אצל שר הביטחון, שהתקיים
באותו ערב.
דיברו שם על הפער שבין הרצוי והמצוי: בין הרצון לסיים את כל התהליך -
כולל החלטת
הרב - ולהגיע למשפחות עם הכרעה חותכת, לבין הצורך במסירת עדכון מיידי,
מחשש
להדלפה. בסופו של דבר הוחלט לבחור במצוי. אף אחד לא רצה לחזור על הניסיון
המר עם
משפחות שהוסתר מהן מידע, בוודאי שלא במקרה הנוכחי. עם ההחלטה הזו (שצורפה
להערכה
המודיעינית), הלכו בכירי צה"ל אל ראש הממשלה, שהיה באותו ערב בקריה
בתל-אביב.
שרון שמע, ואישר אף הוא את המסקנות.
ביום שני
בצהריים צילצלו נציגי אכ"א אל המשפחות. "בשש בערב תהיו בבית",
ביקשו.
"יש
לנו מידע חדש למסור לכם". חיים אברהם, כאמור, כבר ידע במה מדובר. המשפחות
האחרות
התחילו לטלפן. היו שביררו עם עיתונאים, ואלה החלו לברר בעצמם. דובר צה"ל
הוצף בטלפונים,
וכמוהו כל מי שיש לו יד ורגל בעניין. התיכנון המקורי, לתדרך את
התקשורת רק
ביום שלישי, התבטל מיד. הוחלט על תידרוך עוד באותו ערב. הרמטכ"ל
ועוזריו
הקרובים התיישבו לנסח את הודעת דובר צה"ל, שכל מלה בה נבררה בקפידה.
מישהו עוד
ניסה לברר עם וייס, אולי בכל זאת יש סיכוי שיספיק להחליט באותו יום.
התשובה היתה
שלילית. וייס הבהיר שהוא רוצה להתייעץ עם "גדולים בתורה".
כך נותר רגב
עם ה"סבירות הגבוהה", אבל בלי יכולת לקבוע חד-משמעית שהחטופים מתים,
והרב מצא
עצמו בלחץ בלתי-אפשרי מכל הכיוונים: מצד המשפחות - שלא להחליט דבר; מצד
הצבא -
להחליט שכן, ומצד הציבור - להחליט כבר. וייס התקשה לעמוד בלחץ, והחל
במרתון של
התייעצויות. עם הרבנים הראשיים, עם עובדיה יוסף, הרב אלישיב ואחרים.
אחד מאלה
שצפה במסע בין החצרות, התגעגע לימים של שלמה גורן. "אז הרבצ "ר היה
סמכות",
הוא אמר. "וייס טירון. הוא פשוט פחד לקבל החלטה לבד. המידע שנמסר לו היה
כל-כך
חד-משמעי, שהוא יכול היה לסגור עניין בפחות מ-24 שעות של התייעצויות". גם
הבכיר הזה
סבור שהיה עדיף לסיים את כל התהליך - כולל פסיקת הרב - בטרם ההודעה
למשפחות.
בפועל, הוא אומר, נקלעו כולם לסיחרור מטורף, בעיקר בגלל ההשתהות של
וייס.
המקרה של
מירון אלתגר ז"ל
ההתייעצות
עם הרבנים קוממה לא מעט אנשים. אחד מהם היה זאב אלתגר, אב שכול, שבנו,
סרן מירון
אלתגר ז"ל, נפל במלחמת יום הכיפורים. אלתגר נהרג ביום הראשון למלחמה,
כאשר שימש
כסגן מפקד פלוגת טנקים. תפקודו בקרב, תוך גילוי אומץ לב, יוזמה ודבקות
במשימה
(פירוט הדברים מופיע בהרחבה בספר 'בעוז רוחם'), היקנה לו את צל"ש
הרמטכ"ל.
גופתו של
אלתגר לא התגלתה מעולם, וכך גם גופותיהם של אנשי צוות הטנק שלו. המצרים
הונו
בהתחלה, וכאשר איפשרו כבר לחפש, לא נמצא דבר. קרוב לשנתיים המשיכה המשפחה
לקבל את שכר
הקבע של בנה, מתנדנדת בין תקווה לייאוש. המודיעין כבר החליט שהוא
נהרג, אבל
הרבנים סירבו לקבוע שהוא חלל. אין לנו מספיק מידע, אמרו. בצר לו, גייס
צה"ל
למילואים את דב לוין, מי שכיהן אז כנשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. הוענקו
לו דרגות
אלוף-משנה זמניות, וכל החומר הוצג בפניו, בבקשה שיפסוק. הכרעתו היתה
ברורה,
נטולת סימני שאלה: מירון אלתגר וצוותו נהרגו.
לרבנים זה
לא הספיק. מבחינתם, מירון אלתגר עודנו בחיים. אביו התקשה להבין מדוע
שעט עתה
צה"ל אל הרבנים, ולא הביא את העניין לשיפוט מקצועי, כפי שעשו במקרה ש ל
בנו.
"מפלים כאן בין דם לדם", הוא אמר השבוע ל'מעריב'. "אנחנו מדינת חוק
או מדינת
הלכה? אם רק
הרבנים מוסמכים לקבוע, איך זה שהבן שלי הוא 'חלל צה"ל'. עם כל הכאב
על משפחות
החטופים, סבלן נמשך 13 חודש, שלי כבר 28 שנה. אירועי השבוע האחרון פתחו
אצלי את כל
הפצעים מחדש".
תגובת דובר
צה"ל: "אם תהיה הכרזה בדבר פטירתם של שלושת חיילי צה"ל החטופים,
הדבר
ייעשה בהתאם
לחוק רישום פטירת חיילים משנת התשכ"ז (1967(. לפי חוק זה, הרב הצבאי
הראשי הוא
הגורם המוסמך. במקרה של הקצין אלתגר מירון ז"ל, לא היו בידי הרב הצבאי
הראשי דאז ראיות
מספקות, ולכן הועבר הטיפול בסוגיה להכרעת גורם משפטי. מכל מקום,
במקרה
הנוכחי הנושא נבחן על-פי ההסדר הייחודי שנקבע בחוק רישום פטירת חיילים".
תשובת הדובר
אינה פותרת את התעלומה: אם על-פי החוק, רק הרב הצבאי הראשי מוסמך
לקבוע, מדוע
היה מירון אלתגר חריג, ואיך זה שעל-סמך החלטת שופט הוא מוכר כ'זכרונו
לברכה',
על-אף שחוק רישום פטירת חיילים כבר היה בתוקף שנים רבות? ואם יש תקדימים,
מדוע
ממתינים בכיליון עיניים לפסיקת הרב? הרי צודק זאב אלתגר, שאם המודיעין כל-כך
משוכנע
בהערכתו, אין ספק שגם שופט היה משתכנע, ומכאן שגם אם וייס לא יפסוק, ניתן
להכריז
רשמית על השלושה כמתים.
וזה רק נעלם
אחד בהתנהגות הצבא. האחר נוגע במידע שהוצג לרבנים. רבים הרימו גבה,
נוכח העובדה
שמידע רגיש ביותר מובא לידיעתם של אנשים נטולי כל סיווג ביטחוני.
נכון שמי
שהביאו את המידע היו אנשי מודיעין ותיקים ומנוסים (האלוף יעקב עמידרור,
לשעבר ראש
חטיבת מחקר ובעצמו איש דתי, ואל"מ משה זרקא, ראש מחלקת השבויים
והנעדרים
באמ"ן), ועדיין - עובדה שדברים דלפו. מי שעקב אחר כל הפירסומים בנושא,
וצירף פרט
לפרט והדלפה להדלפה, לא התקשה לבנות פסיפס מודיעיני שמעטים בו החורים.
תגובת דובר
צה"ל: "הרבנים הראשיים הם במעמד שופטים עליונים, ונהוג במדינת ישראל
להציג חומר
מודיעיני בבית-המשפט העליון. כדי להבטיח את המקורות נמסר המידע על-ידי
קצין
מודיעין מנוסה, הבקיא בהלכות שמירת החומר".
גם התשובה
הזו מעוררת תמיהות. הרב אלישיב אינו רב ראשי, וכמוהו אנשים נוספים
שבהם נועץ
וייס. אם המידע כל-כך רגיש, כפי שטען רגב במסיבת העיתונאים ("אפילו לי
לא סיפרו
הכל", הוא הודה), מי מבטיח שהרבנים לא ידברו?
המו"מ
החמקני של חיזבאללה
קביעת
המודיעין מהשבוע לא הפתיעה איש במערכת הביטחון. כל מי שהיה מעורב בפרשה,
מרגע החטיפה
ב-7 באוקטובר 2000, ועד לקבלת המידע החדש, התקשה להאמין שהחטופים
בחיים.
ניתוח שנעשה על אופי פגיעת מטעני החיזבאללה ברכב הלא-ממוגן, שבו נסעו
השלושה, לא
הותיר מקום לתקוות, וכמוהו גם כמויות הדם שנתגלו ברכב. היה ברור שאחרי
פגיעה כזו,
רק נס יותיר מישהו בחיים.
כפי שנכתב
כאן בעבר, גם דרך ניהול המו"מ של החיזבאללה היתה יותר ממחשידה. תחילה
הם דרשו את
השבויים הלבנונים המוחזקים בישראל (ונענו בחיוב, אפילו תמורת מידע
בלבד),
אחר-כך הם עברו לדבר גם על כל האסירים הפלשתינים הכלואים בארץ. בשלב
האחרון באה
דרישה נוספת: לשחרר גם מספר רב של אסירים מוסלמים הכלואים ברחבי
העולם.
נסראללה, המנסה להיות צלאח א-דין של העולם המוסלמי כולו, ידע שאין לו מה
למכור, ותבע
מחיר בלתי-אפשרי. גם החלטתו שהכל ייעשה 'במהלך אחד' - בניגוד לנוהג
של העברת
מידע ראשוני תמורת שחרור בודדים או החזרת גופות, ורק בהמשך עיסקה כוללת
- היתה
מדאיגה.
מי שניתח את
כל אלה לא יכול היה להישאר אופטימי. המוסד היה הראשון שקבע,
שלהערכתו
החיילים מתים. אחר-כך הצטרף לדעה הזו גם עמידרור, שנפגש עם המשפחות
לבקשתו,
ואמר להן את מסקנתו. ועדיין, המערכת הרשמית לא הגיעה לאותה מסקנה. לא
שלמישהו
באמ"ן היו אשליות - והדברים נאמרו למשפחות, בדרך של "סיכוי מזערי"
- אבל
היה חסר
"דבר מה נוסף". גם אחרי שסגן מזכ"ל החיזבאללה, השייח' נעים קאסם,
החליק
בלשונו לפני
כמה חודשים (בהתבטאות שלא זכתה להד ולפרשנות ראויים בישראל) ואמר
שהחיילים
מתים, המשיכו בצה"ל לחכות שתיפול החתיכה החסרה לפאזל.
וזו אכן
הגיעה. לפני שלושה שבועות התקבל מידע משובח, שאביו של עדי אביטן כבר
גילה כי
נקנה בכסף. האלוף רגב אמר השבוע שמדובר במידע שנוגע לאירוע החטיפה עצמו,
ושממנו ניתן
ללמוד כי החיילים נהרגו במהלך החטיפה או זמן קצר לאחריה. כדי להבטיח
שלא יישנה
תקדים חזי שי, שהוכרז כמת והתגלה אחר-כך בחיים, נבדק המידע היטב. בסיום
הבדיקה,
במוסד ובאמ"ן, הודיע איש מודיעין שהוא "חותם על מהימנותו".
בשלב הזה גם
לאמ"ן כבר לא היו ספקות. ההערכה החדשה הועברה לקברניטים, ותורגמה
מיד למשמעות
מעשית. "הנחת העבודה שלנו תהיה מהיום שהם מתים", הודיע רגב.
למסקנה הזו
יש השלכות רבות, גם אם לא מוצהרות, באשר להמשך הפרשה. מבלי להיכנס
להחלטת
המשפחות כיצד לנהוג בקביעת הרב (שצפוי לאמץ את הערכת המודיעין, ולפסוק כי
הבנים הם
"חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע"), אין ספק שמדינת ישראל תתקשה
להקדיש
לחיילים
מתים, אותם מאמצים שהקדישה לחטופים שנחשבו כחיים. לא רק הקשב המודיעיני
יהיה אחר,
אלא גם המחיר שישולם בעיסקה עתידית.
הבעיה
העיקרית היא שלא ברור כרגע אם בכלל יש עם מי לעשות עסקים. החיזבאללה טוען
שכל הפרשה
היא לוחמה פסיכולוגית ישראלית, שתכליתה לנסות ולברר פרטים על השלושה.
נסראללה -
שיודע היטב שבלתי-אפשרי לעשות תרגיל כזה בישראל, שגומרת מהר ורצה לספר
לחבר'ה -
מנסה שוב לענות את המשפחות, ודרכן את המדינה כולה. בינתיים הוא אפילו לא
טרח להגיב
לאיתותים שהועברו לו (באמצעות הגרמנים) לפתוח במו"מ בנושא. מבחינתו,
שום דבר
אינו בוער, מה שמעורר תהיות רבות, למשל - עד כמה באמת חשובים לו האדונים
דיראני
ועובייד.
ההתנהגות
הזו בהחלט צריכה להדאיג אפילו את האופטימיסטים המושבעים, ובעיקר את
הורי
החיילים. בתיה ארד יכולה בוודאי לספר להן על אכזריות החיזבאללה ועל החיים
בצל
אי-הוודאות, רק שהיא לא זכתה אפילו לפסיקה המודיעינית, שתקבע חד-משמעית כי
בנה נהרג.
היה מי שאמר השבוע שלפני שהמשפחות דוחות את מסקנות המודיעין (והרב?),
כדאי להן
לחשוב פעם נוספת, ולהתייעץ עם ארד. אם מבחינתן, 13 חודשים הם נצח, מה
תגיד היא,
אחרי 15 שנה?